http://www.w-p.co.il/article_page.asp?id=511&scid=83

עמותת ע.ל.י.ה.

אבלה, כואבת ובוכה את מותה טרם עת של

אמא אילנית נחמיאס, ז"ל.

בת 39 שנים במותה. אמא לפעוט בן 3 שנים

שהוצא מביתו בכפיה על ידי עובדת סוציאלית מלשכת רווחה קרית-ביאליק.

אתמול, מוצאי שבת 23.01.10, לקחה את נפשה בידה אמא אילנית,

לאחר שהבינה כי בנה האהוב לא ישוב אליה,

ולאחר שהבינה כי היא עניה להתמודד מול רשויות הרווחה.

לאמא אילנית נחמיאס לא היה עורך-דין שייצג אותה,

ואת בקשותיה לבית המשפט כתבו והגישו הסבא והסבתא נחמיאס.

עמותת עליה מחזקת את הסבא והסבתא שמואל וצעירה נחמיאס.

היו חזקים ושלא תדעו עוד צער.

יהי זכרך ברוך אילנית נחמיאס, אמא טהורה וזכה

פרופ' אסתר הרצוג

יו"ר

עמותה לזכויות ילדים והורים–ע.ל.י.ה.

נחנקים מרווחה מאת: ירדנה שאול גליון 71 – מאי 2000 שירותי הרווחה הפכו לזרוע המבצעת של משרדי הממשלה והמוסדות הציבוריים כשמדובר בילדים. כשמאיימים על הורים בהוצאת ילדיהם מהבית הם יהיו מוכנים להפסיק כל מאבק, גם כשמדובר במאבק צודק על זכות לדיור, חינוך, או פרנסה לפני מספר חודשים שבתה אורה מנואר, אם חד הורית מתל אביב, עם בתה בת התשע, מול משרד השיכון. הסיבה לשביתה, בקשה לסיוע מוגדל במשכנתא, לצורך רכישת דירה. שביתת השבת של אורה לא עשתה רושם על שר השיכון וגם לא על פקידיו. לא נעשה ניסיון כלשהו להידברות, או למציאת פתרון. כטיפול פנו ממשרד השיכון למשטרה וביקשו להזיזה משם. אבל, הניסיון לא הצליח ואורה המשיכה בשביתה במשך שלושה – עשר שבועות, למרות החורף המקפיא של ירושלים. כשהאיום המשטרתי לא הצליח, ניסו במשרד השיכון את שירותי הרווחה. האם אוימה, שאם לא תפנה את המקום תילקח ממנה הילדה בצו בית משפט. היא נשברה וחזרה לדירתה השכורה. השוט הקשה והכואב במיוחד, שהוא שימוש בשירותי הרווחה והוצאת ילדים מהבית, אינו המצאה של משרד השיכון. את חוזק הצלפותיו למדו מזמן במשרדי ממשלה ובמוסדות נוספים. שימושו העיקרי נמצא במשרד החינוך, כך שאין פלא, שלמדנו לכרוך את החינוך והרווחה, כהולכים יד ביד בכל עניין, אפילו כשמדובר התקציב. איפה השירות ואיפה הרווחה לארגון הל"ה הגיעו במשך השנים תלונות מעשרות הורים, שאוימו ע"י המערכת בנטילת האפוטרופסות על ילדיהם ובהוצאתם מהבית. מדובר בחמישה עד עשרה מקרים בשנה. לעיתים, האיום הוא משום שההורים לא הסכימו להכניס את ילדיהם למסגרות החינוך המיוחד, או התנגדו להחלטה אחרת של המערכת. האמצעי המאיים הזה הוא קל ונוח לשימוש, שהרי אף הורה לא ירשה לעצמו להסתכן בו. הורים, לרוב נשברים ומוכנים לכל החלטה, כשהם מאוימים בהוצאת ילדיהם מהבית. הכי קל כשמדובר ב`הורים חלשים`, בהורים עולים מאתיופיה ובאמהות חד הוריות. חוסר המודעות של ההורים לזכויותיהם וחוסר הנגישות הכלכלית של הורים, לסיוע משפטי, פסיכולוגי או אחר, מנוצל באופן ציני ובוטה. בספרו "קטינים בסיכון", מציין השופט אלי שרון, סגן נשיא בתי המשפט לנוער, "אין מנתקים קטין מהוריו ללא הסכמתם, אלא אם מופעלת אחת מהוראות החוק המיוחדות המקנות סמכות לעשות כן. גם באותם מקרים שהתיר החוק את הניתוק רואה בכך בית המשפט החלטה קשה וחמורה, שאין לנקוט בה אלא כהכרח בל יגונה, בהם מחייבת טובתם וביטחונם של הקטין והחברה נקיטתו של צעד קיצוני כזה." ההסבר שעומד לרוב מאחורי השיטה הוא `טובת הילד. בעקרון, חשיבה נכונה ובמקרים רבים, מוצדקת. אבל תפיסה זו חסרה מכמה סיבות. ראשית, היא מתעלמת מהערך המוסף והיסודי של חיים בחיק המשפחה. הוצאת ילדים מהבית פירושה, עקירה מהמשפחה ומהסביבה התרבותית והחברתית. בגיל צעיר, עקירה מסוג זה יכולה ליצור משקעים, הנובעים מקשיי קליטה בסביבה זרה וחדשה, משבר זהות ותחושת בושה וניכור לסביבה הטבעית. במקרים רבים, מדובר בגישה מתנשאת וגזענית, הממיינת `מי מתאים להיות הורה ומי לא`. גישה המזכירה את שנות החמישים והששים במדינה, כאשר מרבית ילדי העולים מארצות המזרח נשלחו לפנימיות בטענה, שמשפחות מזרחיות אינן מסוגלות להעניק לילדיהן חינוך טוב וככל שתוקדם יציאתם את הבית, כך ייטב להם ולחברה. טיעונים דומים נשמעו בעדותה של האחות ממחנה העולים עין שמר, שלקחה חלק באחת הפרשות המזעזעות בתולדות המדינה – חטיפת ילדי תימן. שנית, אופי ההיצע, האלטרנטיבה. לא אחת אנו מדווחים על יחס משפיל והתעללות מצד המדריכים והצוות במוסדות כלפי הילדים השוהים בהם. בדרך כלל, רמתם הלימודית של הפנימיות ובתי המחסה, נמוכה. השימוש בהוצאה מהבית חייב לבוא רק לאחר שנבדקו ומוצו כל האלטרנטיבות והוכח מעל לכל ספק, שהבית מהווה סכנה לשלום הילד. את אופי שיתוף הפעולה הבין – משרדי, צריך להוקיע. לא יתכן שייעשה שימוש ואיום בפקידי סעד, כשהורים נאבקים על זכותם לדיור, או על זכותם של ילדיהם לקבל חינוך טוב יותר. שיטת הדיכוי כלפי הורים הנאבקים על עתיד ילדיהם צריכה להיפסק ומיד. גיבורים על חלשים – 1 – בשנת 1996 הופנה י. לבדיקה פסיכולוגית. סיבת ההפניה- בעיות התנהגות. המורה דיווחה כי התלמיד, אז בכיתה א`, אינו מקבל מרות, מתפרע בכיתה ומגיב בחריפות כש`מתחילים איתו`. י. הוא הבכור במשפחה חד הורית, בבית הוא המשגיח על אחיו הקטנים. על פי הדו"ח הפסיכולוגי, י. הוא ילד בעל מוטיבציה ובקורת עצמית גבוהה, ורמת אינטליגנציה בתחום הביצועי והמילולי, גבוהה במיוחד, הוא ילד סקרן לסביבתו ועולם בכלל אך יחד עם זאת, אימפולסיבי ומתקשה לקבל מרות. לכן, מציע הפסיכולוג, יש לאפשר לי. ללמוד בכיתה רגילה – טיפולית, תוך בניית תוכנית לימודים אישית לעיצוב ההתנהגות, בשיתוף פסיכולוגים. בנוסף, ממליץ על טיפול פסיכולוגי. לי`. לא נבנתה תוכנית לימודים במשך שלוש שנים וגם לא קיבל טיפול פסיכולוגי. באפריל 99 מאובחן שוב י` ע"י פסיכולוג קליני. שוב ממליץ הפסיכולוג על מסגרת חינוכית קטנה, המסוגלת להציב גבולות ברורים וטיפול פסיכולוגי, שיעזור לפתח אמון וקשרים. גם אז, לא נעשה דבר, רק גובר הלחץ על האם לשלוח את הילד לחינוך המיוחד. בשל סירובה וכדי לעקוף את הסכמתה מוגשת בקשה ע"י פקידת הסעד להכריז על הילד כ`קטין נזקק`. השופטת, מורה על ביצוע בדיקה פסיכיאטרית, שבעקבותיה נשלח הילד לאשפוז בבי"ח פסיכיאטרי בנס ציונה. י, אושפז בכפיה בבי"ח לחולי נפש בנס ציונה במשך שלושים יום. כעבור שלושים יום, מוסר ביה"ח כי הילד לא סובל מבעיות נפשיות, אלא בעיות סביבתיות וכן אשפוזו אינו מוצדק. ההמלצה, לשלוח אותו לפנימייה. בהתערבות ארגון הל"ה נמצאה עו"ד, שהייתה מוכנה לייצג את האם בבית משפט, בהתנדבות. באמצעות ארגון הל"ה וארגון `פידל`, נעשה לאם ולילד אבחון פסיכולוגי. ממצאי הדו"חות הראו את מה שקבע בית החולים, י` לא מתאים לאשפוז בבי"ח פסיכיאטרי, יש להשאירו בביתו בקהילה, תוך הגשת עזרה. – 2 – לפני מספר שנים פנתה לארגון הל"ה אם חד הורית, משכונת מורשה ברמת השרון ובקשה סיוע במאבקה, למנוע את העברתו של בנה בן השש לבית ספר לחינוך מיוחד. הילד אובחן כבעל מנת משכל שהיא למעלה מהממוצע. האם, הביעה נכונות לשתף פעולה עם כל טיפול, שיפתור את בעיות המשמעת של בנה ובלבד שלא ישלח לחינוך המיוחד. אך, תוך כדי הטיפול בועדות ההשמה והערר קיבלה האם זימון לדיון בבימ"ש לילדים ונוער, שמטרתו העברת האפוטרופסות על בנה, לפקידת סעד. לצערה ולמרות רצונה, הסכימה האם שבנה ילמד במסגרת של חינוך מיוחד ובלבד שלא יילקח ממנה. – 3 – לפני חודשיים טיפל ארגון הל"ה. בילד בן תשע, למשפחה עולה מאתיופיה, שהוכרז ע"י שופטת ביהמ"ש לילדים ונוער ברמלה, כ`קטין נזקק`. הילד תואר בדו"חות שהוגשו לביהמ"ש ע"י שירותי הרווחה, כמנהיג כנופיה, שעוסק בפריצות ובהשחתת רכוש. אמו, תוארה כמי שאין ביכולתה להציב לו גבולות וכנשלטת על ידו. האם, שהתנגדה להוצאתו מהבית, מצאה עצמה מתדפקת על שערי בי"ח פסיכיאטרי, שם אושפז בנה, ביוזמת הרווחה, למשך 30 יום, כיוון שלא נמצא לו מקום בפנימייה מתאימה. בשני הדיונים האחרונים בבית המשפט לילדים ולנוער ייצגה את האם עוה"ד, עדינה חכם, שהתגייסה בהתנדבות לסייע לאם. בסופו של דבר הוחלט להשאיר את הילד בחיק משפחתו. שופטת ביה"מש לילדים ולנוער ברמלה, החליטה להכיר בילד כ`קטין נזקק`, אולם קיבלה את המסגרת הטיפולית קהילתית שנבנתה לילד ע"י ארגון הל"ה והאגודה למען יהודי אתיופיה והשאירה את הילד בביתו לתקופת ניסיון של חצי שנה. – 4 – בימים אלו, מטפל ארגון הל"ה באם, המאוימת בהוצאת בנה בן השתיים עשרה מהבית, בשל התנגדותה לטיפול בו בכדורי ריטלין. זאת למרות שתקנות משרד החינוך מציינות מפורשות, שהאחריות לנטילת הכדור היא על ההורים בלבד. בדו"ח פקידת הסעד שהוגש לביהמ"ש נכתב: "הקטין אמור להיות בפנימייה טיפולית על פי נחנקים מרווחה מאת: ירדנה שאול גליון 71 – מאי 2000 שירותי הרווחה הפכו לזרוע המבצעת של משרדי הממשלה והמוסדות הציבוריים כשמדובר בילדים. כשמאיימים על הורים בהוצאת ילדיהם מהבית הם יהיו מוכנים להפסיק כל מאבק, גם כשמדובר במאבק צודק על זכות לדיור, חינוך, או פרנסה לפני מספר חודשים שבתה אורה מנואר, אם חד הורית מתל אביב, עם בתה בת התשע, מול משרד השיכון. הסיבה לשביתה, בקשה לסיוע מוגדל במשכנתא, לצורך רכישת דירה. שביתת השבת של אורה לא עשתה רושם על שר השיכון וגם לא על פקידיו. לא נעשה ניסיון כלשהו להידברות, או למציאת פתרון. כטיפול פנו ממשרד השיכון למשטרה וביקשו להזיזה משם. אבל, הניסיון לא הצליח ואורה המשיכה בשביתה במשך שלושה – עשר שבועות, למרות החורף המקפיא של ירושלים. כשהאיום המשטרתי לא הצליח, ניסו במשרד השיכון את שירותי הרווחה. האם אוימה, שאם לא תפנה את המקום תילקח ממנה הילדה בצו בית משפט. היא נשברה וחזרה לדירתה השכורה. השוט הקשה והכואב במיוחד, שהוא שימוש בשירותי הרווחה והוצאת ילדים מהבית, אינו המצאה של משרד השיכון. את חוזק הצלפותיו למדו מזמן במשרדי ממשלה ובמוסדות נוספים. שימושו העיקרי נמצא במשרד החינוך, כך שאין פלא, שלמדנו לכרוך את החינוך והרווחה, כהולכים יד ביד בכל עניין, אפילו כשמדובר התקציב. איפה השירות ואיפה הרווחה לארגון הל"ה הגיעו במשך השנים תלונות מעשרות הורים, שאוימו ע"י המערכת בנטילת האפוטרופסות על ילדיהם ובהוצאתם מהבית. מדובר בחמישה עד עשרה מקרים בשנה. לעיתים, האיום הוא משום שההורים לא הסכימו להכניס את ילדיהם למסגרות החינוך המיוחד, או התנגדו להחלטה אחרת של המערכת. האמצעי המאיים הזה הוא קל ונוח לשימוש, שהרי אף הורה לא ירשה לעצמו להסתכן בו. הורים, לרוב נשברים ומוכנים לכל החלטה, כשהם מאוימים בהוצאת ילדיהם מהבית. הכי קל כשמדובר ב`הורים חלשים`, בהורים עולים מאתיופיה ובאמהות חד הוריות. חוסר המודעות של ההורים לזכויותיהם וחוסר הנגישות הכלכלית של הורים, לסיוע משפטי, פסיכולוגי או אחר, מנוצל באופן ציני ובוטה. בספרו "קטינים בסיכון", מציין השופט אלי שרון, סגן נשיא בתי המשפט לנוער, "אין מנתקים קטין מהוריו ללא הסכמתם, אלא אם מופעלת אחת מהוראות החוק המיוחדות המקנות סמכות לעשות כן. גם באותם מקרים שהתיר החוק את הניתוק רואה בכך בית המשפט החלטה קשה וחמורה, שאין לנקוט בה אלא כהכרח בל יגונה, בהם מחייבת טובתם וביטחונם של הקטין והחברה נקיטתו של צעד קיצוני כזה." ההסבר שעומד לרוב מאחורי השיטה הוא `טובת הילד. בעקרון, חשיבה נכונה ובמקרים רבים, מוצדקת. אבל תפיסה זו חסרה מכמה סיבות. ראשית, היא מתעלמת מהערך המוסף והיסודי של חיים בחיק המשפחה. הוצאת ילדים מהבית פירושה, עקירה מהמשפחה ומהסביבה התרבותית והחברתית. בגיל צעיר, עקירה מסוג זה יכולה ליצור משקעים, הנובעים מקשיי קליטה בסביבה זרה וחדשה, משבר זהות ותחושת בושה וניכור לסביבה הטבעית. במקרים רבים, מדובר בגישה מתנשאת וגזענית, הממיינת `מי מתאים להיות הורה ומי לא`. גישה המזכירה את שנות החמישים והששים במדינה, כאשר מרבית ילדי העולים מארצות המזרח נשלחו לפנימיות בטענה, שמשפחות מזרחיות אינן מסוגלות להעניק לילדיהן חינוך טוב וככל שתוקדם יציאתם את הבית, כך ייטב להם ולחברה. טיעונים דומים נשמעו בעדותה של האחות ממחנה העולים עין שמר, שלקחה חלק באחת הפרשות המזעזעות בתולדות המדינה – חטיפת ילדי תימן. שנית, אופי ההיצע, האלטרנטיבה. לא אחת אנו מדווחים על יחס משפיל והתעללות מצד המדריכים והצוות במוסדות כלפי הילדים השוהים בהם. בדרך כלל, רמתם הלימודית של הפנימיות ובתי המחסה, נמוכה. השימוש בהוצאה מהבית חייב לבוא רק לאחר שנבדקו ומוצו כל האלטרנטיבות והוכח מעל לכל ספק, שהבית מהווה סכנה לשלום הילד. את אופי שיתוף הפעולה הבין – משרדי, צריך להוקיע. לא יתכן שייעשה שימוש ואיום בפקידי סעד, כשהורים נאבקים על זכותם לדיור, או על זכותם של ילדיהם לקבל חינוך טוב יותר. שיטת הדיכוי כלפי הורים הנאבקים על עתיד ילדיהם צריכה להיפסק ומיד. גיבורים על חלשים – 1 – בשנת 1996 הופנה י. לבדיקה פסיכולוגית. סיבת ההפניה- בעיות התנהגות. המורה דיווחה כי התלמיד, אז בכיתה א`, אינו מקבל מרות, מתפרע בכיתה ומגיב בחריפות כש`מתחילים איתו`. י. הוא הבכור במשפחה חד הורית, בבית הוא המשגיח על אחיו הקטנים. על פי הדו"ח הפסיכולוגי, י. הוא ילד בעל מוטיבציה ובקורת עצמית גבוהה, ורמת אינטליגנציה בתחום הביצועי והמילולי, גבוהה במיוחד, הוא ילד סקרן לסביבתו ועולם בכלל אך יחד עם זאת, אימפולסיבי ומתקשה לקבל מרות. לכן, מציע הפסיכולוג, יש לאפשר לי. ללמוד בכיתה רגילה – טיפולית, תוך בניית תוכנית לימודים אישית לעיצוב ההתנהגות, בשיתוף פסיכולוגים. בנוסף, ממליץ על טיפול פסיכולוגי. לי`. לא נבנתה תוכנית לימודים במשך שלוש שנים וגם לא קיבל טיפול פסיכולוגי. באפריל 99 מאובחן שוב י` ע"י פסיכולוג קליני. שוב ממליץ הפסיכולוג על מסגרת חינוכית קטנה, המסוגלת להציב גבולות ברורים וטיפול פסיכולוגי, שיעזור לפתח אמון וקשרים. גם אז, לא נעשה דבר, רק גובר הלחץ על האם לשלוח את הילד לחינוך המיוחד. בשל סירובה וכדי לעקוף את הסכמתה מוגשת בקשה ע"י פקידת הסעד להכריז על הילד כ`קטין נזקק`. השופטת, מורה על ביצוע בדיקה פסיכיאטרית, שבעקבותיה נשלח הילד לאשפוז בבי"ח פסיכיאטרי בנס ציונה. י, אושפז בכפיה בבי"ח לחולי נפש בנס ציונה במשך שלושים יום. כעבור שלושים יום, מוסר ביה"ח כי הילד לא סובל מבעיות נפשיות, אלא בעיות סביבתיות וכן אשפוזו אינו מוצדק. ההמלצה, לשלוח אותו לפנימייה. בהתערבות ארגון הל"ה נמצאה עו"ד, שהייתה מוכנה לייצג את האם בבית משפט, בהתנדבות. באמצעות ארגון הל"ה וארגון `פידל`, נעשה לאם ולילד אבחון פסיכולוגי. ממצאי הדו"חות הראו את מה שקבע בית החולים, י` לא מתאים לאשפוז בבי"ח פסיכיאטרי, יש להשאירו בביתו בקהילה, תוך הגשת עזרה. – 2 – לפני מספר שנים פנתה לארגון הל"ה אם חד הורית, משכונת מורשה ברמת השרון ובקשה סיוע במאבקה, למנוע את העברתו של בנה בן השש לבית ספר לחינוך מיוחד. הילד אובחן כבעל מנת משכל שהיא למעלה מהממוצע. האם, הביעה נכונות לשתף פעולה עם כל טיפול, שיפתור את בעיות המשמעת של בנה ובלבד שלא ישלח לחינוך המיוחד. אך, תוך כדי הטיפול בועדות ההשמה והערר קיבלה האם זימון לדיון בבימ"ש לילדים ונוער, שמטרתו העברת האפוטרופסות על בנה, לפקידת סעד. לצערה ולמרות רצונה, הסכימה האם שבנה ילמד במסגרת של חינוך מיוחד ובלבד שלא יילקח ממנה. – 3 – לפני חודשיים טיפל ארגון הל"ה. בילד בן תשע, למשפחה עולה מאתיופיה, שהוכרז ע"י שופטת ביהמ"ש לילדים ונוער ברמלה, כ`קטין נזקק`. הילד תואר בדו"חות שהוגשו לביהמ"ש ע"י שירותי הרווחה, כמנהיג כנופיה, שעוסק בפריצות ובהשחתת רכוש. אמו, תוארה כמי שאין ביכולתה להציב לו גבולות וכנשלטת על ידו. האם, שהתנגדה להוצאתו מהבית, מצאה עצמה מתדפקת על שערי בי"ח פסיכיאטרי, שם אושפז בנה, ביוזמת הרווחה, למשך 30 יום, כיוון שלא נמצא לו מקום בפנימייה מתאימה. בשני הדיונים האחרונים בבית המשפט לילדים ולנוער ייצגה את האם עוה"ד, עדינה חכם, שהתגייסה בהתנדבות לסייע לאם. בסופו של דבר הוחלט להשאיר את הילד בחיק משפחתו. שופטת ביה"מש לילדים ולנוער ברמלה, החליטה להכיר בילד כ`קטין נזקק`, אולם קיבלה את המסגרת הטיפולית קהילתית שנבנתה לילד ע"י ארגון הל"ה והאגודה למען יהודי אתיופיה והשאירה את הילד בביתו לתקופת ניסיון של חצי שנה. – 4 – בימים אלו, מטפל ארגון הל"ה באם, המאוימת בהוצאת בנה בן השתיים עשרה מהבית, בשל התנגדותה לטיפול בו בכדורי ריטלין. זאת למרות שתקנות משרד החינוך מציינות מפורשות, שהאחריות לנטילת הכדור היא על ההורים בלבד. בדו"ח פקידת הסעד שהוגש לביהמ"ש נכתב: "הקטין אמור להיות בפנימייה טיפולית על פי החלטת ועדת החלטה, מאחר והאם אינה מסוגלת לספק את צרכיו של: הבנת היותו זקוק למסגרת חינוך מיוחד והזדקקותו לתרופות הרגעה." תגובת דובר משרד הרווחה: *כל השמות והמסמכים נמצאים במשרדי הל"ה ועדת החלטה, מאחר והאם אינה מסוגלת לספק את צרכיו של: הבנת היותו זקוק למסגרת חינוך מיוחד והזדקקותו לתרופות הרגעה." תגובת דובר משרד הרווחה: *כל השמות והמסמכים נמצאים במשרדי הל"ה

http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=3467991

כללי ▪ משפט ופלילים ▪ חינוך ובריאות ניתוק ארבל. התחשבה בטובת הילד צילום: אלכס קולומויסקי ריבלין. ביקורת על שירותי הרווחה צילום: חיים צח עצירת התקרחות חורף חם בחצי חינם העליון: ילד יימסר לאימוץ – למרות התנגדות האב עובד זר ממולדובה נאבק בהחלטה להכריז על בנו, פרי יחסיו עם אשה ישראלית, כבר-אימוץ. שופטי בית המשפט העליון פסקו כי טובת הילד מחייבת את הישארותו אצל המשפחה שמיועדת לאמצו. הם לא חסכו בביקורת מגורמי הרווחה אביעד גליקמן פורסם: 29.11.09, 19:19 הילד יימסר לאימוץ למרות התנגדות אביו הביולוגי. שישה שופטי בית המשפט העליון קבעו היום (א') בדעת רוב נגד דעתו של שופט אחד כי יש לבטל החלטה של בית המשפט המחוזי, שקבע כי יש לבטל הכרזה על ילד בן 8 כבר-אימוץ לאחר שאביו הביולוגי טען כי לא היה שותף להליכים. השופטים קבעו כי הילד יוכרז כבר-אימוץ ויישאר בחזקת המשפחה המיועדת לאמצו – ומתחו ביקורת חריפה על גורמי הרווחה בשל התקלות שאירעו בהליך האימוץ. הרכב השופטים כלל את נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש והשופטים אליעזר ריבלין, עדנה ארבל, אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן, אסתר חיות וחנן מלצר – שהיה היחיד שהתנגד. אביו הביולוגי של הקטין הוא עובד זר ממולדובה שהתגורר בעת הולדת בנו כדייר משנה אצל אמו של הילד. הוא הגיע לישראל בשנת 1997 ומאז 2001 הוא שוהה בארץ בניגוד לחוק. אמו של הקטין הייתה נשואה לאדם אחר בזמן הלידה – והילד נרשם כבנו של בעלה. האם, הבעל, הקטין ובן נוסף מטופלים על-ידי שירותי הרווחה מאז שנת 2002. האב הביולוגי עזב את בית האם בשנת 2003 והמשיך להיפגש עם בנו בסופי שבוע, אולם לאחר זמן מה נותק הקשר בין השניים, לאחר שלטענת האב, האם מנעה ממנו לבקר את הילד. האם ובעלה לא התייצבו לדיונים במרס 2005 הוצא הקטין ממשמורתם של אמו ובעלה והועבר למשפחה אומנת. ביוני 2006 הגיש נציג היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט לענייני משפחה הצעה להכריז על הקטין כבר-אימוץ. למרות נסיונות חוזרים ונשנים, לא התייצבו האם ובעלה לדיונים – ובספטמבר 2006 הכריז בית המשפט על הקטין כבר-אימוץ. בפסק הדין נכתב כי האב הביולוגי לא ידע על ההליך ולא השתתף בו בפועל ובפברואר 2007, לאחר שנודע לו לראשונה מהאם על כך שבנו הוכרז כבר-אימות, הגיש תביעת אבהות לבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי יש לבחון את הבקשה לביטול ההכרזה על הקטין כבר-אימוץ בהתאם לקביעה מהי טובתו של הקטין כיום, ופסק כי ההכרזה עליו כבר-אימוץ הינה נכונה. בעקבות זאת הגיש האב ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר קיבל את הערעור וציין כי ההכרזה על הקטין כבר-אימוץ נעשתה שלא כדין – כיוון שלא נעשתה כל בדיקה בדבר המאמצים לאתר את האב הביולוגי, למרות שזהותו ומקום מגוריו היו מצויים בידי שירותי הרווחה. לבסוף קבע בית המשפט המחוזי כי יש להחזיר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, כדי שיבדוק את מסוגלותו ההורית של האב הביולוגי ואף ימנה מומחה נוסף כדי לראות אם להכריז על הקטין כבר-אימוץ. בעקבות זאת, הגיש היועץ המשפטי לממשלה ערעור לבית המשפט העליון. שופטת העליון עדנה ארבל כתבה בפסק הדין כי בית המשפט התייחס לשלושה שיקולים, שהמרכזי והדומיננטי ביניהם הינו טובת הקטין. שני השיקולים הנוספים הם זכות ההורה הביולוגי והאינטרסים של ההורים המאמצים. "לתת את הדעת על המחדל" השופטת ארבל קבעה כי מהטעמים שהוצגו בפני בית המשפט, עולה כי טובתו של הקטין הינה באופן ברור להישאר בבית המשפחה המיועדת לאמצו וכי הקשיים המאפיינים ילדים מאומצים פחותים מהקושי הנפשי שאיתו ייאלץ הקטין להתמודד בניתוקו מהמשפחה שאותה הוא רואה כיום כמשפחתו ואצלה הוא מצא לראשונה בחייו חום, מסירות ותחושת שייכות. גם השופט אליקים רובינשטיין כתב כי הסיבה להכרעה היא טובת הקטין וכי הוא וחבריו השתכנעו כי טובתו היא בהישארותו במקומו הנוכחי. השופטים מתחו ביקורת חריפה על גורמי הרווחה. ארבל ציינה כי היה עליהם לעיין בתיק בדקדקנות ולאתר את האב הביולוגי. "מן הראוי כי שרותי הרווחה והאחראים עליהם יתנו דעתם למחדל זה, שמקורו בחוסר בחינה מעמיקה ובהתעלמות מחומר רלוונטי המבטאים התנהלות לא ראויה אשר אינה צריכה לקרות ככלל ובמיוחד כאשר מדובר בדיני נפשות". גם השופט ריבלין מתח ביקורת על שירותי הרווחה וכתב כי התקלות בפרשה זו אינם מסתכמים בכשל באיתור האב הביולוגי, אלא גם בהתמשכות ההליכים. לעומתם, השופט חנן מלצר שהתנגד להחלטה, טען כי לא התקיימה כאן עילת אימוץ ולכן ההכרזה על הילד כבר-אימוץ הייתה שלא כדין. הוא ציין כי טעם נוסף לדחיית הערעור הוא הפגמים המצטברים שנפלו בהליך, אשר מצדיקים לטענתו את קיומו מחדש.