ארכיון עבור ינואר 2010




חובת דיווח

16 תגובות 25 בינואר 2010

יתוםללא אם

עמותת ע.ל.י.ה.

אבלה, כואבת ובוכה את מותה טרם עת של

אמא אילנית נחמיאס, ז"ל.

בת 39 שנים במותה. אמא לפעוט בן 3 שנים

שהוצא מביתו בכפיה על ידי עובדת סוציאלית מלשכת רווחה קרית-ביאליק.

אתמול, מוצאי שבת 23.01.10, לקחה את נפשה בידה אמא אילנית,

לאחר שהבינה כי בנה האהוב לא ישוב אליה,

ולאחר שהבינה כי היא עניה להתמודד מול רשויות הרווחה.

לאמא אילנית נחמיאס לא היה עורך-דין שייצג אותה,

ואת בקשותיה לבית המשפט כתבו והגישו הסבא והסבתא נחמיאס.

עמותת עליה מחזקת את הסבא והסבתא שמואל וצעירה נחמיאס.

היו חזקים ושלא תדעו עוד צער.

יהי זכרך ברוך אילנית נחמיאס, אמא טהורה וזכה

פרופ' אסתר הרצוג

יו"ר

עמותה לזכויות ילדים והורים–ע.ל.י.ה.

11 תגובות 24 בינואר 2010

נחנקים מרווחה

נחנקים מרווחה מאת: ירדנה שאול גליון 71 – מאי 2000 שירותי הרווחה הפכו לזרוע המבצעת של משרדי הממשלה והמוסדות הציבוריים כשמדובר בילדים. כשמאיימים על הורים בהוצאת ילדיהם מהבית הם יהיו מוכנים להפסיק כל מאבק, גם כשמדובר במאבק צודק על זכות לדיור, חינוך, או פרנסה לפני מספר חודשים שבתה אורה מנואר, אם חד הורית מתל אביב, עם בתה בת התשע, מול משרד השיכון. הסיבה לשביתה, בקשה לסיוע מוגדל במשכנתא, לצורך רכישת דירה. שביתת השבת של אורה לא עשתה רושם על שר השיכון וגם לא על פקידיו. לא נעשה ניסיון כלשהו להידברות, או למציאת פתרון. כטיפול פנו ממשרד השיכון למשטרה וביקשו להזיזה משם. אבל, הניסיון לא הצליח ואורה המשיכה בשביתה במשך שלושה – עשר שבועות, למרות החורף המקפיא של ירושלים. כשהאיום המשטרתי לא הצליח, ניסו במשרד השיכון את שירותי הרווחה. האם אוימה, שאם לא תפנה את המקום תילקח ממנה הילדה בצו בית משפט. היא נשברה וחזרה לדירתה השכורה. השוט הקשה והכואב במיוחד, שהוא שימוש בשירותי הרווחה והוצאת ילדים מהבית, אינו המצאה של משרד השיכון. את חוזק הצלפותיו למדו מזמן במשרדי ממשלה ובמוסדות נוספים. שימושו העיקרי נמצא במשרד החינוך, כך שאין פלא, שלמדנו לכרוך את החינוך והרווחה, כהולכים יד ביד בכל עניין, אפילו כשמדובר התקציב. איפה השירות ואיפה הרווחה לארגון הל"ה הגיעו במשך השנים תלונות מעשרות הורים, שאוימו ע"י המערכת בנטילת האפוטרופסות על ילדיהם ובהוצאתם מהבית. מדובר בחמישה עד עשרה מקרים בשנה. לעיתים, האיום הוא משום שההורים לא הסכימו להכניס את ילדיהם למסגרות החינוך המיוחד, או התנגדו להחלטה אחרת של המערכת. האמצעי המאיים הזה הוא קל ונוח לשימוש, שהרי אף הורה לא ירשה לעצמו להסתכן בו. הורים, לרוב נשברים ומוכנים לכל החלטה, כשהם מאוימים בהוצאת ילדיהם מהבית. הכי קל כשמדובר ב`הורים חלשים`, בהורים עולים מאתיופיה ובאמהות חד הוריות. חוסר המודעות של ההורים לזכויותיהם וחוסר הנגישות הכלכלית של הורים, לסיוע משפטי, פסיכולוגי או אחר, מנוצל באופן ציני ובוטה. בספרו "קטינים בסיכון", מציין השופט אלי שרון, סגן נשיא בתי המשפט לנוער, "אין מנתקים קטין מהוריו ללא הסכמתם, אלא אם מופעלת אחת מהוראות החוק המיוחדות המקנות סמכות לעשות כן. גם באותם מקרים שהתיר החוק את הניתוק רואה בכך בית המשפט החלטה קשה וחמורה, שאין לנקוט בה אלא כהכרח בל יגונה, בהם מחייבת טובתם וביטחונם של הקטין והחברה נקיטתו של צעד קיצוני כזה." ההסבר שעומד לרוב מאחורי השיטה הוא `טובת הילד. בעקרון, חשיבה נכונה ובמקרים רבים, מוצדקת. אבל תפיסה זו חסרה מכמה סיבות. ראשית, היא מתעלמת מהערך המוסף והיסודי של חיים בחיק המשפחה. הוצאת ילדים מהבית פירושה, עקירה מהמשפחה ומהסביבה התרבותית והחברתית. בגיל צעיר, עקירה מסוג זה יכולה ליצור משקעים, הנובעים מקשיי קליטה בסביבה זרה וחדשה, משבר זהות ותחושת בושה וניכור לסביבה הטבעית. במקרים רבים, מדובר בגישה מתנשאת וגזענית, הממיינת `מי מתאים להיות הורה ומי לא`. גישה המזכירה את שנות החמישים והששים במדינה, כאשר מרבית ילדי העולים מארצות המזרח נשלחו לפנימיות בטענה, שמשפחות מזרחיות אינן מסוגלות להעניק לילדיהן חינוך טוב וככל שתוקדם יציאתם את הבית, כך ייטב להם ולחברה. טיעונים דומים נשמעו בעדותה של האחות ממחנה העולים עין שמר, שלקחה חלק באחת הפרשות המזעזעות בתולדות המדינה – חטיפת ילדי תימן. שנית, אופי ההיצע, האלטרנטיבה. לא אחת אנו מדווחים על יחס משפיל והתעללות מצד המדריכים והצוות במוסדות כלפי הילדים השוהים בהם. בדרך כלל, רמתם הלימודית של הפנימיות ובתי המחסה, נמוכה. השימוש בהוצאה מהבית חייב לבוא רק לאחר שנבדקו ומוצו כל האלטרנטיבות והוכח מעל לכל ספק, שהבית מהווה סכנה לשלום הילד. את אופי שיתוף הפעולה הבין – משרדי, צריך להוקיע. לא יתכן שייעשה שימוש ואיום בפקידי סעד, כשהורים נאבקים על זכותם לדיור, או על זכותם של ילדיהם לקבל חינוך טוב יותר. שיטת הדיכוי כלפי הורים הנאבקים על עתיד ילדיהם צריכה להיפסק ומיד. גיבורים על חלשים – 1 – בשנת 1996 הופנה י. לבדיקה פסיכולוגית. סיבת ההפניה- בעיות התנהגות. המורה דיווחה כי התלמיד, אז בכיתה א`, אינו מקבל מרות, מתפרע בכיתה ומגיב בחריפות כש`מתחילים איתו`. י. הוא הבכור במשפחה חד הורית, בבית הוא המשגיח על אחיו הקטנים. על פי הדו"ח הפסיכולוגי, י. הוא ילד בעל מוטיבציה ובקורת עצמית גבוהה, ורמת אינטליגנציה בתחום הביצועי והמילולי, גבוהה במיוחד, הוא ילד סקרן לסביבתו ועולם בכלל אך יחד עם זאת, אימפולסיבי ומתקשה לקבל מרות. לכן, מציע הפסיכולוג, יש לאפשר לי. ללמוד בכיתה רגילה – טיפולית, תוך בניית תוכנית לימודים אישית לעיצוב ההתנהגות, בשיתוף פסיכולוגים. בנוסף, ממליץ על טיפול פסיכולוגי. לי`. לא נבנתה תוכנית לימודים במשך שלוש שנים וגם לא קיבל טיפול פסיכולוגי. באפריל 99 מאובחן שוב י` ע"י פסיכולוג קליני. שוב ממליץ הפסיכולוג על מסגרת חינוכית קטנה, המסוגלת להציב גבולות ברורים וטיפול פסיכולוגי, שיעזור לפתח אמון וקשרים. גם אז, לא נעשה דבר, רק גובר הלחץ על האם לשלוח את הילד לחינוך המיוחד. בשל סירובה וכדי לעקוף את הסכמתה מוגשת בקשה ע"י פקידת הסעד להכריז על הילד כ`קטין נזקק`. השופטת, מורה על ביצוע בדיקה פסיכיאטרית, שבעקבותיה נשלח הילד לאשפוז בבי"ח פסיכיאטרי בנס ציונה. י, אושפז בכפיה בבי"ח לחולי נפש בנס ציונה במשך שלושים יום. כעבור שלושים יום, מוסר ביה"ח כי הילד לא סובל מבעיות נפשיות, אלא בעיות סביבתיות וכן אשפוזו אינו מוצדק. ההמלצה, לשלוח אותו לפנימייה. בהתערבות ארגון הל"ה נמצאה עו"ד, שהייתה מוכנה לייצג את האם בבית משפט, בהתנדבות. באמצעות ארגון הל"ה וארגון `פידל`, נעשה לאם ולילד אבחון פסיכולוגי. ממצאי הדו"חות הראו את מה שקבע בית החולים, י` לא מתאים לאשפוז בבי"ח פסיכיאטרי, יש להשאירו בביתו בקהילה, תוך הגשת עזרה. – 2 – לפני מספר שנים פנתה לארגון הל"ה אם חד הורית, משכונת מורשה ברמת השרון ובקשה סיוע במאבקה, למנוע את העברתו של בנה בן השש לבית ספר לחינוך מיוחד. הילד אובחן כבעל מנת משכל שהיא למעלה מהממוצע. האם, הביעה נכונות לשתף פעולה עם כל טיפול, שיפתור את בעיות המשמעת של בנה ובלבד שלא ישלח לחינוך המיוחד. אך, תוך כדי הטיפול בועדות ההשמה והערר קיבלה האם זימון לדיון בבימ"ש לילדים ונוער, שמטרתו העברת האפוטרופסות על בנה, לפקידת סעד. לצערה ולמרות רצונה, הסכימה האם שבנה ילמד במסגרת של חינוך מיוחד ובלבד שלא יילקח ממנה. – 3 – לפני חודשיים טיפל ארגון הל"ה. בילד בן תשע, למשפחה עולה מאתיופיה, שהוכרז ע"י שופטת ביהמ"ש לילדים ונוער ברמלה, כ`קטין נזקק`. הילד תואר בדו"חות שהוגשו לביהמ"ש ע"י שירותי הרווחה, כמנהיג כנופיה, שעוסק בפריצות ובהשחתת רכוש. אמו, תוארה כמי שאין ביכולתה להציב לו גבולות וכנשלטת על ידו. האם, שהתנגדה להוצאתו מהבית, מצאה עצמה מתדפקת על שערי בי"ח פסיכיאטרי, שם אושפז בנה, ביוזמת הרווחה, למשך 30 יום, כיוון שלא נמצא לו מקום בפנימייה מתאימה. בשני הדיונים האחרונים בבית המשפט לילדים ולנוער ייצגה את האם עוה"ד, עדינה חכם, שהתגייסה בהתנדבות לסייע לאם. בסופו של דבר הוחלט להשאיר את הילד בחיק משפחתו. שופטת ביה"מש לילדים ולנוער ברמלה, החליטה להכיר בילד כ`קטין נזקק`, אולם קיבלה את המסגרת הטיפולית קהילתית שנבנתה לילד ע"י ארגון הל"ה והאגודה למען יהודי אתיופיה והשאירה את הילד בביתו לתקופת ניסיון של חצי שנה. – 4 – בימים אלו, מטפל ארגון הל"ה באם, המאוימת בהוצאת בנה בן השתיים עשרה מהבית, בשל התנגדותה לטיפול בו בכדורי ריטלין. זאת למרות שתקנות משרד החינוך מציינות מפורשות, שהאחריות לנטילת הכדור היא על ההורים בלבד. בדו"ח פקידת הסעד שהוגש לביהמ"ש נכתב: "הקטין אמור להיות בפנימייה טיפולית על פי נחנקים מרווחה מאת: ירדנה שאול גליון 71 – מאי 2000 שירותי הרווחה הפכו לזרוע המבצעת של משרדי הממשלה והמוסדות הציבוריים כשמדובר בילדים. כשמאיימים על הורים בהוצאת ילדיהם מהבית הם יהיו מוכנים להפסיק כל מאבק, גם כשמדובר במאבק צודק על זכות לדיור, חינוך, או פרנסה לפני מספר חודשים שבתה אורה מנואר, אם חד הורית מתל אביב, עם בתה בת התשע, מול משרד השיכון. הסיבה לשביתה, בקשה לסיוע מוגדל במשכנתא, לצורך רכישת דירה. שביתת השבת של אורה לא עשתה רושם על שר השיכון וגם לא על פקידיו. לא נעשה ניסיון כלשהו להידברות, או למציאת פתרון. כטיפול פנו ממשרד השיכון למשטרה וביקשו להזיזה משם. אבל, הניסיון לא הצליח ואורה המשיכה בשביתה במשך שלושה – עשר שבועות, למרות החורף המקפיא של ירושלים. כשהאיום המשטרתי לא הצליח, ניסו במשרד השיכון את שירותי הרווחה. האם אוימה, שאם לא תפנה את המקום תילקח ממנה הילדה בצו בית משפט. היא נשברה וחזרה לדירתה השכורה. השוט הקשה והכואב במיוחד, שהוא שימוש בשירותי הרווחה והוצאת ילדים מהבית, אינו המצאה של משרד השיכון. את חוזק הצלפותיו למדו מזמן במשרדי ממשלה ובמוסדות נוספים. שימושו העיקרי נמצא במשרד החינוך, כך שאין פלא, שלמדנו לכרוך את החינוך והרווחה, כהולכים יד ביד בכל עניין, אפילו כשמדובר התקציב. איפה השירות ואיפה הרווחה לארגון הל"ה הגיעו במשך השנים תלונות מעשרות הורים, שאוימו ע"י המערכת בנטילת האפוטרופסות על ילדיהם ובהוצאתם מהבית. מדובר בחמישה עד עשרה מקרים בשנה. לעיתים, האיום הוא משום שההורים לא הסכימו להכניס את ילדיהם למסגרות החינוך המיוחד, או התנגדו להחלטה אחרת של המערכת. האמצעי המאיים הזה הוא קל ונוח לשימוש, שהרי אף הורה לא ירשה לעצמו להסתכן בו. הורים, לרוב נשברים ומוכנים לכל החלטה, כשהם מאוימים בהוצאת ילדיהם מהבית. הכי קל כשמדובר ב`הורים חלשים`, בהורים עולים מאתיופיה ובאמהות חד הוריות. חוסר המודעות של ההורים לזכויותיהם וחוסר הנגישות הכלכלית של הורים, לסיוע משפטי, פסיכולוגי או אחר, מנוצל באופן ציני ובוטה. בספרו "קטינים בסיכון", מציין השופט אלי שרון, סגן נשיא בתי המשפט לנוער, "אין מנתקים קטין מהוריו ללא הסכמתם, אלא אם מופעלת אחת מהוראות החוק המיוחדות המקנות סמכות לעשות כן. גם באותם מקרים שהתיר החוק את הניתוק רואה בכך בית המשפט החלטה קשה וחמורה, שאין לנקוט בה אלא כהכרח בל יגונה, בהם מחייבת טובתם וביטחונם של הקטין והחברה נקיטתו של צעד קיצוני כזה." ההסבר שעומד לרוב מאחורי השיטה הוא `טובת הילד. בעקרון, חשיבה נכונה ובמקרים רבים, מוצדקת. אבל תפיסה זו חסרה מכמה סיבות. ראשית, היא מתעלמת מהערך המוסף והיסודי של חיים בחיק המשפחה. הוצאת ילדים מהבית פירושה, עקירה מהמשפחה ומהסביבה התרבותית והחברתית. בגיל צעיר, עקירה מסוג זה יכולה ליצור משקעים, הנובעים מקשיי קליטה בסביבה זרה וחדשה, משבר זהות ותחושת בושה וניכור לסביבה הטבעית. במקרים רבים, מדובר בגישה מתנשאת וגזענית, הממיינת `מי מתאים להיות הורה ומי לא`. גישה המזכירה את שנות החמישים והששים במדינה, כאשר מרבית ילדי העולים מארצות המזרח נשלחו לפנימיות בטענה, שמשפחות מזרחיות אינן מסוגלות להעניק לילדיהן חינוך טוב וככל שתוקדם יציאתם את הבית, כך ייטב להם ולחברה. טיעונים דומים נשמעו בעדותה של האחות ממחנה העולים עין שמר, שלקחה חלק באחת הפרשות המזעזעות בתולדות המדינה – חטיפת ילדי תימן. שנית, אופי ההיצע, האלטרנטיבה. לא אחת אנו מדווחים על יחס משפיל והתעללות מצד המדריכים והצוות במוסדות כלפי הילדים השוהים בהם. בדרך כלל, רמתם הלימודית של הפנימיות ובתי המחסה, נמוכה. השימוש בהוצאה מהבית חייב לבוא רק לאחר שנבדקו ומוצו כל האלטרנטיבות והוכח מעל לכל ספק, שהבית מהווה סכנה לשלום הילד. את אופי שיתוף הפעולה הבין – משרדי, צריך להוקיע. לא יתכן שייעשה שימוש ואיום בפקידי סעד, כשהורים נאבקים על זכותם לדיור, או על זכותם של ילדיהם לקבל חינוך טוב יותר. שיטת הדיכוי כלפי הורים הנאבקים על עתיד ילדיהם צריכה להיפסק ומיד. גיבורים על חלשים – 1 – בשנת 1996 הופנה י. לבדיקה פסיכולוגית. סיבת ההפניה- בעיות התנהגות. המורה דיווחה כי התלמיד, אז בכיתה א`, אינו מקבל מרות, מתפרע בכיתה ומגיב בחריפות כש`מתחילים איתו`. י. הוא הבכור במשפחה חד הורית, בבית הוא המשגיח על אחיו הקטנים. על פי הדו"ח הפסיכולוגי, י. הוא ילד בעל מוטיבציה ובקורת עצמית גבוהה, ורמת אינטליגנציה בתחום הביצועי והמילולי, גבוהה במיוחד, הוא ילד סקרן לסביבתו ועולם בכלל אך יחד עם זאת, אימפולסיבי ומתקשה לקבל מרות. לכן, מציע הפסיכולוג, יש לאפשר לי. ללמוד בכיתה רגילה – טיפולית, תוך בניית תוכנית לימודים אישית לעיצוב ההתנהגות, בשיתוף פסיכולוגים. בנוסף, ממליץ על טיפול פסיכולוגי. לי`. לא נבנתה תוכנית לימודים במשך שלוש שנים וגם לא קיבל טיפול פסיכולוגי. באפריל 99 מאובחן שוב י` ע"י פסיכולוג קליני. שוב ממליץ הפסיכולוג על מסגרת חינוכית קטנה, המסוגלת להציב גבולות ברורים וטיפול פסיכולוגי, שיעזור לפתח אמון וקשרים. גם אז, לא נעשה דבר, רק גובר הלחץ על האם לשלוח את הילד לחינוך המיוחד. בשל סירובה וכדי לעקוף את הסכמתה מוגשת בקשה ע"י פקידת הסעד להכריז על הילד כ`קטין נזקק`. השופטת, מורה על ביצוע בדיקה פסיכיאטרית, שבעקבותיה נשלח הילד לאשפוז בבי"ח פסיכיאטרי בנס ציונה. י, אושפז בכפיה בבי"ח לחולי נפש בנס ציונה במשך שלושים יום. כעבור שלושים יום, מוסר ביה"ח כי הילד לא סובל מבעיות נפשיות, אלא בעיות סביבתיות וכן אשפוזו אינו מוצדק. ההמלצה, לשלוח אותו לפנימייה. בהתערבות ארגון הל"ה נמצאה עו"ד, שהייתה מוכנה לייצג את האם בבית משפט, בהתנדבות. באמצעות ארגון הל"ה וארגון `פידל`, נעשה לאם ולילד אבחון פסיכולוגי. ממצאי הדו"חות הראו את מה שקבע בית החולים, י` לא מתאים לאשפוז בבי"ח פסיכיאטרי, יש להשאירו בביתו בקהילה, תוך הגשת עזרה. – 2 – לפני מספר שנים פנתה לארגון הל"ה אם חד הורית, משכונת מורשה ברמת השרון ובקשה סיוע במאבקה, למנוע את העברתו של בנה בן השש לבית ספר לחינוך מיוחד. הילד אובחן כבעל מנת משכל שהיא למעלה מהממוצע. האם, הביעה נכונות לשתף פעולה עם כל טיפול, שיפתור את בעיות המשמעת של בנה ובלבד שלא ישלח לחינוך המיוחד. אך, תוך כדי הטיפול בועדות ההשמה והערר קיבלה האם זימון לדיון בבימ"ש לילדים ונוער, שמטרתו העברת האפוטרופסות על בנה, לפקידת סעד. לצערה ולמרות רצונה, הסכימה האם שבנה ילמד במסגרת של חינוך מיוחד ובלבד שלא יילקח ממנה. – 3 – לפני חודשיים טיפל ארגון הל"ה. בילד בן תשע, למשפחה עולה מאתיופיה, שהוכרז ע"י שופטת ביהמ"ש לילדים ונוער ברמלה, כ`קטין נזקק`. הילד תואר בדו"חות שהוגשו לביהמ"ש ע"י שירותי הרווחה, כמנהיג כנופיה, שעוסק בפריצות ובהשחתת רכוש. אמו, תוארה כמי שאין ביכולתה להציב לו גבולות וכנשלטת על ידו. האם, שהתנגדה להוצאתו מהבית, מצאה עצמה מתדפקת על שערי בי"ח פסיכיאטרי, שם אושפז בנה, ביוזמת הרווחה, למשך 30 יום, כיוון שלא נמצא לו מקום בפנימייה מתאימה. בשני הדיונים האחרונים בבית המשפט לילדים ולנוער ייצגה את האם עוה"ד, עדינה חכם, שהתגייסה בהתנדבות לסייע לאם. בסופו של דבר הוחלט להשאיר את הילד בחיק משפחתו. שופטת ביה"מש לילדים ולנוער ברמלה, החליטה להכיר בילד כ`קטין נזקק`, אולם קיבלה את המסגרת הטיפולית קהילתית שנבנתה לילד ע"י ארגון הל"ה והאגודה למען יהודי אתיופיה והשאירה את הילד בביתו לתקופת ניסיון של חצי שנה. – 4 – בימים אלו, מטפל ארגון הל"ה באם, המאוימת בהוצאת בנה בן השתיים עשרה מהבית, בשל התנגדותה לטיפול בו בכדורי ריטלין. זאת למרות שתקנות משרד החינוך מציינות מפורשות, שהאחריות לנטילת הכדור היא על ההורים בלבד. בדו"ח פקידת הסעד שהוגש לביהמ"ש נכתב: "הקטין אמור להיות בפנימייה טיפולית על פי החלטת ועדת החלטה, מאחר והאם אינה מסוגלת לספק את צרכיו של: הבנת היותו זקוק למסגרת חינוך מיוחד והזדקקותו לתרופות הרגעה." תגובת דובר משרד הרווחה: *כל השמות והמסמכים נמצאים במשרדי הל"ה ועדת החלטה, מאחר והאם אינה מסוגלת לספק את צרכיו של: הבנת היותו זקוק למסגרת חינוך מיוחד והזדקקותו לתרופות הרגעה." תגובת דובר משרד הרווחה: *כל השמות והמסמכים נמצאים במשרדי הל"ה

9 תגובות 12 בינואר 2010

עמודים

קטגוריות

קישורים

כלים

לוח שנה

ינואר 2010
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

Posts by Month

Posts by Category