Posts tagged ‘משמורת ‘




ילדים חטופים ללא זכויות

מודעות פרסומת

21 תגובות 15 באפריל 2010

קיבוץ

עין חרוד איחוד: השיתוף ניצח ארנון לפיד 1. נווווווווו אמרנו לכם שקר שם! למה לקח 20 שנה להבין?!? לפחות בסוף חלחל חניתה , כחול לבן (21.10.09) להמלצה על תגובה זו לחצו כאן 2. פרסום או עיתונות? מעניין שגם בכתבה הזו כמו באחרות לא נשמע קולו של הצד השני. האם זו כתבת פרסום של איש אחד או כתבה עיתונאית? מביט מהצד (21.10.09) להמלצה על תגובה זו לחצו כאן 3. קרדיט מוטעה חגי אלון עבד בצוות חודשים מספר מי שליווה את הצוות כמעט שנתיים היה הכלכלן רונן סנדר מקיבוץ נחשון האם זה נעשה במכוון לא להזכיר את מי שתרומתו הייתה מכרעת? האם זה משיקולים לא עניניים? פרסומת? קרני היית צריך לבדוק ובשבוע הבא לפרסם תיקון. זה יהיה מכובד. מעין חרוד (21.10.09) להמלצה על תגובה זו לחצו כאן 4. שמעתי שהאמת היא שבהצבעה השתתפו רק 180 מ 300 בעלי זכות בחירה .160 תמכו בהצעה השיתופית , חישוב פשוט מראה שזה קצת יותר מ-50% מבעלי זכות הבחירה. ממש "נצחון מוחץ" . מעניין איך ייראו החיים בקיבוץ הזה כשמיעוט כל כך גדול רוצה שינוי דיפרנציאלי דודי , צפון רחוק (22.10.09) להמלצה על תגובה זו לחצו כאן 5. לא יאמן האיש ששכרו בכסף טוב לסייע בקמפיין של השיתופיים במחי האגואיזם מזיק והורס עם הכתבות המהונדסות שלו זיו , קיבוץ (22.10.09) להמלצה על תגובה זו לחצו כאן 6. יועץ של פרץ עפ"י מדד ההצלחה של חגי אלון כיועץ לעמיר פרץ במשרד הביטחון אין לעין חרוד הרבה תקווה עורך דין , מרכז (22.10.09) להמלצה על תגובה זו לחצו כאן 7. יש רק להצטער – אך זה יגיע נכון להיום, אף קיבוץ לא חזר בו. להפך רק קרה. באף קיבוץ לא קרסו המערכות ובוטלה רשת הביטחון. אך כמו שנכתב, אתם חזקים בלהפחיד. וזה מסתבר שעובד על אנשים. קחו את ישראל צופים ותראו שבחוכמה ובסבלנות יביא לכם את השינוי שתרצון. הרי עם תוצאה כזו אתם הלכתם עם הרוב נגד השינוי . מי ניגש בכלל להצביע! רק על דברים טובים לחברים ובעלי אופי חיובי הציבור יצביע אפילו ברגליו. כל עוד תשב קבוצה ותפחיד. ובכל קיבוץ בתהליכים ישנה פרסונה כזו. השאלה מה משקלה וכמה אנשים היא גורפת אחריה. כמו חסידי ברסלב. אסתר , קיבוץ (23.10.09) להמלצה על תגובה זו לחצו כאן 8. סדום ועמורה כל הכבוד לכם חברים אכן יש בראשכם חוכמה. ניצלתם מדיקטטורה אנרכוניסטית ראו קיבוץ גבעת השלושה. השינוי שם הוא אסון קיומי (23.10.09) להמלצה על תגובה זו לחצו כאן 9. חוזרים בגדול למודל השיתופי אין תחליף למודל השיתופי. אם אתם לא מבינים את זה היום, תבינו את זה מחרתיים. עין חרוד איחוד לקח על עצמו משימה שעין חרוד מאוחד היה צריך לקחת כדי להוביל את כל התנועה הקיבוצית. עין (23.10.09) להמלצה על תגובה זו לחצו כאן 10. לאסתר – תגובה 7 גב' אסתר, בודאי לא תרצי שאקרא לך חברה, שוב סונוורת בנפלאות השינוי, הפעם עד כדי כך שאינך רוצה לראות את המציאות – המציאות האוביקטיבית היא שרשת הבטחון הולכת ונסוגה ויורדת בקבוצים רבים. אם מי שמציין אמת זו נקרא 'מפחיד' אז בסדר,שיהיה כך, כל זמן שמזימים את הבדיות שלך ושל חבריך. לא סתם מדובר עכשיו על קיבוצים רבים השואפים להפוך למושב – הישוב המופרט אינו בר חיים לאורך זמן ! וכן, יכול להיות שגם בעין חרוד עוד יהיה שינוי לכיוון השני, זה לא יפתיע, החברים שלך מהקבוצה הדיפרנציאלית, שהריחו את ריח הכסף מפסידים הרבה מדי מהמצב הנוכחי.. חבר (24.10.09) להמלצה על תגובה זו לחצו כאן 11. למומחית לעיתונות: מה כאן "פרסום" בדיוק? ואיזה "צד שני" את רוצה שיגיב (ועל מה?). זו ידיעה חדשותית, גברתי, והיא תפורה ע"פ כל כללי האתיקה והמקצוע. יואב , אפיקים (24.10.09) להמלצה על תגובה זו לחצו כאן 12. מה הטענה? אם אפילו הצוות השיתופי, שנציגו רואיין בידיעה, לא מצא לנכון לציין את תרומתו של הכלכלן מנחשון, על מה תלין? שולה (24.10.09) להמלצה על תגובה זו לחצו כאן 13. ליואב מאפיקים בכל כתבה עיתונאית אמיתית מביא העיתונאי את גרסת הצד השני. ואם היית מודע לעומק המחלוקת (וארנון יודע היטב) היית יודע שיש כאן צד שני ברור וידוע. אם לא מובאת גרסת הצד השני זאת כתבת פרסומת שתפר העיתונאי לשולחיו וחבל!! שכן קרוב , משקיף ממערב (24.10.09) להמלצה על תגובה זו לחצו כאן 14. בדרך כלל רק צד אחד.. בדרך כלל מביא עיתון זה רק צד אחד של הדברים, ולא טורח לענות על הערות בנושא זה. חבר (24.10.09) להמלצה על תגובה זו לחצו כאן 15. אולי את באמת מאמינה במה שכתבת? לא צריך להיות גאון כדי לראות שהשינוי איננו בר קיימא ומסמן את התחלת הסוף של הקיבוץ. מאד ייתכן שזה נכון ובלתי נמנע אבל לתאר זאת כהצלחה? נושא הפנסיה איננו מדאיג את אסתר, הירידה במיסוי הפנימי איננה מדאיגה את אסתר, הקרבות המשפטיים, הפעילות הקהילתית שנעלמת, כל אלו לא מפריעים לאסתר ואולי זאת הבעיה – קפיטליזם חזירי, פערים של מאות אחוזים, בניית וילות מנקרות עיניים, ותיקים שמצטמצמים למינימום נראים נורמטיביים. אפשר היה גם לעשות זאת אחרת…….. א.ג. (24.10.09) להמלצה על תגובה זו לחצו כאן 16. מי שלח אותך? בניגוד לחגי אלון, הצוות מעין חרוד לא עסק בקרדיטים אלא בהנמכת הלהבות של הפירומן אלון עין חרוד איחוד (24.10.09) להמלצה על תגובה זו לחצו כאן 17. אל תתקפו אותי , אני חברה בקיבוץ מתחדש למה אתם חושבים שסונוורית בנפלאות הקיבוץ המתחדש. אני חיה בו 7 שנים מותר לציין שגם נולדתי בו לפני 60 שנה. ולכן "חבר" אני אוביקטיבית למה שקורה בקיבוצי. ומה שקורה זה , שלא קרסה רשת הביטחון, שלא ירדה רמת הפנסיה, שיש תרבות ענפה לכל החברים שהחינוך והבריאות הם בראש מעיינינו. ושאתם רק מפחידים ומספרים לחברים באמצעות כל כלי תקשורת כמה אנו אומללים. אז אנו לא אומללים אנו מאושרים. אם בקיבוצי היום, היו שואלים את החברים על מצבם חברתי כלכלי הם היו ב 98% . מאשרים שהם מאד מרוצים. אז לפני שאתם יושבים וכותבים ומצלצלים לתקשורת ומנסים לפסול את השיטה שאנו בחרנו ברוב מוחץ 80% לחיות בה. בוא "לשבת" ותראו במו עינכם. טוב לנו . אני מקווה שגם לרוב החברים בקיבוצכם טוב, מפני שזה בעצם רצון של כל אדם עלי אדמות "לחיות טוב"! אסתר , חברת קיבוץ (26.10.09) להמלצה על תגובה זו לחצו כאן 18. ישר כוח לעמידות,חוכמה והתבונה !!! ישר כוח לחוכמה והתבונה של חברי עין חרוד איחוד!! שינוי דיפרנציאלי מטיב באמת בסוף, עם 5% אחוזים. שמושכים איתם עוד 10%-20% מהחברים+עזרה מיועצים מטעם ,ויש לך עדר שמצביע נגד עצמו. לכידות חברתית , איכות חיים (27.10.09) להמלצה על תגובה זו לחצו כאן

19 תגובות 4 בנובמבר 2009

משמורת קטנים -ישראל צבי גילת

משמורת קטינים
על המשפט והרגש ומה שביניהם
"ועזב את אביו ומת"

ישראל צבי גילת*

פרשת מקץ, תשס"ב, גיליון מס' 55
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

ונפשו קשורה בנפשו
פרשת מקץ כוללת תיאור חי של דרמה מתמשכת ביחסים ההדדיים במשפחת יעקב אבינו. המתח שורה על כל חלקיה: מכירתו של יוסף בידי אֶחיו, ויכוחים בין ראובן ואֶחיו באשר להריגת יוסף, פולמוס בין יהודה ואֶחיו, ועוד. לצד כל אלה, מתרחשת בצנעה, כ'תמונה בתוך תמונה', מערכת יחסים בלתי קורקטיים בין יעקב לבניו, שזמן לא רב קודם לכן שחטו שעיר עזים, והציגו בפני יעקב אביהם את כתונת הפסים טבולה בדמו, ואמרו לו: "הכר נא הכתנת בנך היא אם לא", ומעמידים פנים כאילו "חיה רעה" אכלה את יוסף. הם אף מתחזים למנחמים, ואינם נותנים את דעתם לסבלו של יעקב אביהם, בשעה שקרע את שמלותיו והחל מתאבל על בנו "ימים רבים"1.

עתה, כשנקלעו לצרה, הם משכנעים את אביהם למסור לידיהם את בנימין אחי יוסף, כדי שיוכלו להציגו בפני 'האיש' – יוסף המתנכר אליהם – "ויכר יוסף את אחיו ויכִּרם ויתנכר אליהם" – ויהודה מתחייב להשיבו אל יעקב: "אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הבאתיו אליך… וחטאתי לך כל הימים". והעלילה הולכת ומסתבכת. משנמצא הגביע באמתחת בנימין, 'האיש' דורש ממנו להיות לו לעבד. בצר לו, פונה אליו יהודה בתחינה לפטור את בנימין מן העונש בנימוק של אהבת אביו אותו: "ועתה כבאִי אל עבדך אבי והנער איננו אִתנו ונפשו קשורה בנפשו. והיה כראותו כי אין הנער ומת, והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאלה".

דורשין לשבח ולגנאי
לצד האירוניה שבסיפור המקראי, בנפרד מן הלקח החינוכי של "מידה כנגד מידה" ודרכיה הנפתלות של ההשגחה העליונה -"כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלקים לפניכם" – התחבטו חכמי ישראל, החל מבעלי האגדה ועד לימינו אלה, בשאלה: למה נתערערה מערכת היחסים בין יעקב לבניו? מדוע, למשל, לא סיפר יהודה לאביו לפני שנטל את בנימין למצרים שלא "טָרף טרַף" יוסף, אלא נמכר? כיצד זכו הם, בני יעקב, לברכה מאביהם לאחר שראה שבניו סובבו אותו בכחש "ימים רבים"? ובכלל, כיצד אחים שחטאו בכשל "פלילי" ומוסרי חמור כלפי אחיהם, ובעיקר כלפי אביהם, נעשים "שבטי יה"?

בעלי האגדה, שדשו בעניינם של בני יעקב, נחלקו לשתי אסכולות:

האסכולה הראשונה מכחישה לגמרי את "חטאם" של אחי יוסף, והיא אומרת שמזימת האחים לא הייתה פשע, אלא "הוצאה לפועל" של פסק דין שדן את יוסף על "חטאיו"2. לאחר שנמלכו בדעתם למכרו למדיינים, "עמדו והחרימו על מי שיגיד ליעקב", ואף שיתפו את השכינה בחרם שלא לספר ליעקב את האמת3.

האסכולה השנייה רואה במכירת יוסף על ידי אחיו חטא חמור, והיא אומרת שבעוונם נהרגו עשרה מחכמי התנאים בימי המרד הגדול, 'עשרת הרוגי מלכות'. לדעת חז"ל, כנאמר במדרש "אלה אזכרה", באותה שעה נגזרה גזֵרה מלפני הקב"ה:
מידת הדין מקטרגת בכל יום לפני כסא הכבוד ואומרת: כלום כתבת בתורתך אות אחת לבטלה? הרי השבטים שמכרוהו את יוסף ולא פרעת עדיין מהם או מזרעם? לפיכך נגזרה גזירה על עשרה חכמי ישראל למסרם להריגה ביד מלכות הרשעה4.
ויש לומר שהרבה קולמוסים של פרשני המקרא לדורותיהם נשתברו בניסיון ליישב את ההדורים בין חוסר התקינות הנורמטיבית של מעשי אחי יוסף, כעולה מפשט המקראות, לבין רגש הכבוד שחש כל אדם מאמין כלפי בני יעקב, וכ"מעשה אבות סימן לבנים", אך אין כאן מקום לפרטם.

משמורת האב
לצד דיונים אלה, שימשו היחסים בין יעקב לבניו רקע נורמטיבי בספרות ההלכה לחיובים ההדדיים בין ההורים לילדיהם. אף אהבתו היתֵרה של יעקב לבניו – שתחילתה בעשיית "כתונת פסים" ליוסף, והמשכה בסירובו של יעקב למסור את בנימין לאחיו כדי שיורידוהו מצרימה פן "ועזב את אביו ומת" – שימשה אסמכתה להעדפת משמורת האב על בניו על משמורת האם. בניגוד ל'חזקת הגיל הרך' המודרנית, המצויה גם בשיטת המשפט הישראלית, המעדיפה את משמורת האם על משמורת האב כמעט כעניין אקסיומטי, הרי בהלכה היהודית, עדיפות האב ברורה ומודגשת, ולאם כמעט אין עדיפות אפריורית להחזיק בבן או בבת, אפילו כשהם קטנים ביותר.

נעיין בדברי הרמב"ם5, המשמשים עד היום יסוד מוסד להכרעותיהם של בתי הדין הרבניים בפסיקותיהם בשאלת החזקת הילדים ובהכרעה בשאלת 'טובת הילד':
שלמו חודשיו וגמלתו, אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישים אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות. אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו.

ואחר שש שנים יש לאב לומר: אם הוא אצלי, אתן לו מזונות; ואם הוא אצל אמו, לא אתן לו מזונות. והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש.
מעניין שגם בדברי הכנסת, בפסיקת בתי המשפט ובכמה ממאמרי המלומדים רווחת הדעה כי מורשת 'חזקת הגיל הרך' האזרחית-חילונית המצויה בהוראת סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב1962-, זהה לנאמר בדברי הרמב"ם6.

לדעתם, העמדת הרף על גיל שש שנים נובעת ישירות מן ההבדלה שהבדיל הרמב"ם עצמו. המצדדים בגישה זו טוענים שאמנם לפי החוק האזרחי יש מקום לסטות מ'חזקת הגיל הרך' אם יש חומר ראיות שעולה ממנו שהאם אינה מסוגלת להחזיק בילדה הרך, אך לדעתם גם המשפט העברי מצדד בהשקפה זו.

כאסמכתה לדבריהם, הם מביאים בין היתר את מטבע הלשון שנקט הרשב"א (ר' שלמה בן אדרת, ספרד, סוף המאה הי"ג), בתשובותיו המיוחסות לרמב"ן (סימן לח):
ולעולם צריך לדקדק בכלל לדברים אלו אחר מה שייראה בעיני בית דין בכל מקום ומקום, שיש בו יותר תיקון ליתומים, שבית דין אביהם של יתומים לחזור אחר תיקונן.

בין המשפט העברי למשפט בן ימינו
אולם, אם נשווה את לשונו של הרמב"ם עם החקיקה בישראל, נגלה כמה הבדלים משמעותיים ביניהם:

א. סעיף 25 אינו מבדיל בין הבן לבת, אלא מדגיש את מבחן הגיל: פחותים מבן שש או בן שש ויותר. לעומת זאת, אצל הרמב"ם ההבדל בגיל שייך רק בבנים, אבל "הבת – אצל אִמה לעולם".

ב. לפי הוראות החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט – 1959, והפסיקה האזרחית בעקבותיו, אין מִתְאָם בין זכות הילד למזונותיו לבין ההכרעה בעניין המשמורת. וכפי שהשופטים מורגלים עד לעייפה, הילד זכאי לתבוע את מזונותיו מאביו אף אם אינו גר עמו, ואף אם יש באמתחת האב פסק דין הקובע שמשמורת בנו תהא בידו. רק במקרים יוצאים מן הכלל, רשאי האב לתבוע הפחתת מזונותיו של הבן עקב "מרדותו" של הבן כלפיו, וגם אז יש להימנע מלהביא את הבן לידי "חרפת רעב". לעומת זאת, לפי ההלכה שהבאנו לעיל, יכול האב להתנות בלא עוררין: "אם הוא אצלי, אתן לו מזונות; ואם הוא אצל אמו, לא אתן לו מזונות".

ג. במשפט האזרחי בישראל, כמו בשיטות משפט אחרות, יכול האב לדרוש פסק דין הצהרתי או צו עשה שיהיה הבן במשמורת אצלו, אם טובת הבן דורשת זאת. לעומת זאת, לפי נוסח דברי הרמב"ם, יכול האב לומר רק: "אם הוא אצל אמו, לא אתן לו מזונות". יוצא אפוא שאם תוותר האם על קבלת דמי מזונותיו של הבן, אין בית הדין יכול לתת צו עשה או פסק דין הצהרתי שיהיה הבן אצל האב, אף אם יתברר שהדבר לטובת הבן.

ד. בהמשך דבריו הרמב"ם מוסיף ודן במצב מוזר שלא נדון בחוק הישראלי, שאף אחד משני ההורים אינו מעוניין להחזיק בילדים. וזה לשונו:
ואם לא רצתה האם שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן, אחד זכרים ואחד נקבות [=בין בנים בין בנות], הרשות בידה, ונותנת אותן לאביהן או משלכת אותן לקהל, אם אין להן אב, והן מטפלין בהן.
האמנם הרמב"ם סובר שיש לאם רק זכויות, בלא חובות, שברצותה תוותר על דרישת מזונות הילדים מאביהם ותחזיק בהם בלי שיהא עליה מורא בדיקת 'מסוגלות הורית', וברצותה 'תשליך אותם לקהל', ואין פוצה פה ומצפצף?

זאת ועוד. היעלה על הדעת שיהא האב כבול, לפי ההלכה, ל'ברֵרת המחדל' של האֵם, ויהיה תלוי אך ורק במשוגותיה, בלא התחשבות ברצונותיו האוטונומיים?

שיטת הרמב"ם
אשר להסברת דברי הרמב"ם, כבר עמדתי בהרחבה בספרי ובמאמריי7. בקצירת האומר אומר כי לעניות דעתי, הרמב"ם אינו עוסק בעניין המשמורת וחלוקתה בין ההורים, אלא רק בשאלת חיוב האב במזונות ילדיו. לדעתי, גיל שש אינו קובע את "חזקת הגיל הרך", אלא את גיל בגרות הבן לעניין הבנת דרכי המיקח והממכר.

מתחת לגיל שש, הילד הוא "קטן קטנים", ואינו יכול בשום אופן לצאת ו"ללקט מציאות", רווחים מזדמנים. לכן, עד גיל זה, חייב האב לזון אותו אף אם הוא אצל אמו, שהרי לא יינזק האב מן העובדה שהילד אצל אמו. אבל מעל גיל שש, יכול האב להתנות מתן מזונות לבנו בהיותו סמוך לשולחנו, כדי שרווחיו המזדמנים של הילד ישמשו גם הם לרווח הבית.

לעומת זאת, הבת נמצאת עד בגרותה 'ברשות האב', ומעשה ידיה מעבודתה ומציאתה שייכים לאביה אף אם אינה סמוכה על שולחנו. על כן, האב אינו רשאי להתנות את חיובו במזונותיה בהיותה אצלו דווקא. מכאן שאין להסיק מדברי הרמב"ם דבר באשר לכללי המשמורת עצמם או היקפם או תנאיהם. לפירוש זה רומז הראי"ה קוק8, ואני רק לפרש דבריו באתי.

ברם, רבים מראשוני האחרונים היו סבורים שדברי הרמב"ם עוסקים בכללי המשמורת, ועל כן נדחקו לתרצו מתמיהות שונות שהעלו בדבריו ויישבו את דבריו בפנים שונות9 ונביא את דברי אחד מהם, ר' יעקב ברדוגו, מחכמי מרוקו במאה הי"ט, הנזקק לפרשתנו בספרו " שופריה דיעקב":
דבר ברור הוא דמה שכתב הרמב"ם ומרן ז"ל [=ה"שולחן ערוך"], דבן אצל אימו הגרושה עד שש שנים, והבת לעולם, ואין האב יכול להפרישן ממנה, וגם אין יכול לומר, אם לא יבואו אצלי לא אזון אותם. אבל זן אותם והם אצל אימם. אין זה אלא בהיותם בעיר אחת, שאין נחסר לאב שום הנאה וזכות של כלום מבניו ובנותיו, לא ממציאתם ולא ממעשה ידיהם… וגם שלא יחסר לו ולהם מלרחם עליהם כרחם אב על בנים…

אבל אם אינם בעיר אחת, בין אם האם רוצה לילך למקום אחר, בין אם האב רוצה לילך למקום אחר, פשיטא [=פשוט] דיכול האב להפריש את בניו מאימם להיותם עמו, כדי לזונם ממה שהוא אוכל, לחם ולפתן, שזהו מה שחייב …

שאם נאמר שאפילו בשרוצה האם לילך למקום אחר, אין יכול האב להפרישם ממנה, אם כן לקתה מידת הדין, שאם היה לו בן יחיד ונפשו קשורה בנפשו, מן השם הוא שתוליכהו האישה למקום שתרצה ולסכן בו, וקרהו אסון בדרך, ולהפרידו מרחמי אביו, ועזב את אביו ומת אביו מצרתו10…

ולאידך גיסא, אם האב רוצה לילך למקום אחר אשר ישר בעיניו, מן השם הוא לומר לו שיהיה אסור בנחושתים בשביל רצון הגרושה שלא תניח את בניו ואת בנותיו להוליכן עמו, ולרחם עליהן ולגדלן ולהשיאן?

וכל-שכן אם אין פרנסתו מצויה בעירו ורוצה לילך למקום אחר שפרנסתו מצויה, הייטב בעיני ה' שנגזור עליו שיכָבד וישב בביתו ויסָפה בעוון העיר הוא והם? והוא צווח ככרוכייא הרפו ודעו כי אנוכי רוצה לחיות עם עצמי ולחיות את בני, ואם לא – כולנו מתים.

הא ודאי דלא דיברו חז"ל אלא בששניהם יושבים בעיר, שאין נחסר לאב שום הנאה ושום זכות שיש מהבן לאב ולא לבנים שום זכות והנאה ממה שיש מהאב לבן.
דברים אלו אינם יוצאים מן הכלל בחריפותם. להלכה, אין אף חכם מן הראשונים או מראשוני האחרונים הסבור שזכות האם להחזיק בילדיה שווה לזכות האב.

בין אב לבתו
גם דברי הרשב"א שהובאו לעיל אינם מדברים על החובה לשקול את ה"תיקון ליתומים" אלא אם היריבות היא בין האם לבין קרובים אחרים המעוניינים להחזיק בבן או בבת. והוא סבור שבכגון זה, יש להבדיל בין הבן לבת: ראוי שתהא הבת אצל האם, "והטעם, כדי שתרגיל האם לבת, ותלמדה דרך נשים, ושלא תרגיל עצמה בפריצות. אבל הבן יותר ראוי להיות אצל האנשים הקרובים, שהם ירגילוהו וילמדוהו דרך הלימוד ודרך אנשים יותר מן האם, שבני אלמנה דרכם דרך זר".

יש ליתן את הדעת גם לדברי המהרשד"ם (ר' שמואל די מדינה, מחכמי שאלוניקי שביוון, במאה הט"ז), המובאים הרבה בפסיקה הרבנית, ולפיהם: "כל מה שאמרו בדיבורם 'הבת אצל האם'… ובזכותה דברו ולא בזכות האם".

אכן, כוונת הדברים לומר רק שביריבות בין האֵם לאחרים, יד האם אינה בהכרח על העליונה, וההכרעה תיפול לפי 'טובת הבת'. לעומת זאת, כשהיריבות היא בין האם לאב עצמו על בתם, גם לדעת המהרשד"ם, זכותו (מן התורה) של אב להחזיק בבתו ברורה, ועל כן: "מי הוא זה אשר יעלה על דעתו לומר שהתורה זכתה לאב בכל אלו הזכויות, ואתה רוצה לבטלן בהבל תקנה, שאמר רבי חסדא ['הבת אצל האם' – יצ"ג]"11.

תגובה אחת 19 בדצמבר 2008

עמודים

קטגוריות

קישורים

כלים

לוח שנה

נובמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

Posts by Month

Posts by Category