דעות-ד"ר אסתר הרצוג
טורים אחרונים
המיצ"ב: עוד אמצעי להשפלת מורים
זה הזמן למפלגת נשים
ש"ס ופרוש, תודה על הסטירה
לכל הטורים של אסתר הרצוג
מרלין – קישורים ממומנים
ליסינג מימוני לעסקים
לעסקים בלבד: ליסינג מימוני ל-60 חודשים ללא הצמדה! תמונות מידע
http://www.Leascar.co.il
חולם להיות מהנדס?
הרשם ללימודי הנדסה במכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון
מלא פרטים ונשוב אליך
הסרת משקפיים- השוואה
השאירו פרטים ועד 4 מרפאות תחזורנה אליכם לטל. מידע
Best-Clinic.Co.il
אלן קאר הפסקת עישון
הרשת מס 1 בעולם להפסקת עישון. לא הפסקת? לא שילמת! מידע
allencarr.co.il
לימודי שוק ההון?
מכללת מיטב היא המקום בשבילך! מלא פרטיך ונחזור אליך
!הקריירה מתחילה כאן
לימודים או קריירה?
בדוק את סיכוייך להשתלב בלימודי תואר ראשון או שני!
ON-LINE לחץ למבדק
הקלק לפרסום הכי אפקטיבי!
אסתר הרצוג
לעצור את כליאת בני הנוער
כיום אפשר למלא מוסדות לטובת "יזמים חברתיים" שזכו במכרזי "טיפול בקטינים בסיכון" וגילדות של "פרופסיונאלים"
פורסם: 19.10.08, 11:23
סיפורה המדהים של שירן סוטירין היה צריך לעורר הד כשל שערורייה ציבורית גדולה, אך הוא התחיל וסיים את חייו כסיפור טוב של מוסף סופשבוע. צעירה בת 18 שבמשך ארבע שנים הייתה ברשימת הקטינים הנעדרים של המשטרה וברחה בגיל 14 מהמוסד הסגור מסילה, התייצבה לאחרונה בתחנת משטרה, כשמלאו לה 18 ולא ניתן עוד לכלאה במוסד, ובישרה על קיומה. שירן ירדה מרשימת ה"מבוקשים" ונעלמה על פי רצונה בחלל האלמוניות.
שירן עלתה ארצה מאוקראינה כילדה. קשיי הקליטה של המשפחה השליכו על מצבה והיא "מצאה עצמה מהר מאוד משוטטת ברחובות עם טיפוסים מפוקפקים". מדוע יש לסגור נערה ש"משוטטת ברחובות עם טיפוסים מפוקפקים" במוסד סגור, מוסד ששיטות החינוך הדרקוניות שלו הוצגו זה מכבר בכתבה מזעזעת אחרת, ששודרה בערוץ 2?
מהיכרות שהייתה לי עם נערה אחרת, שאף היא הואשמה בכך שהיא "מסתובבת (ואולי שוכבת) עם גברים" אני מניחה שההסבר שניתן לבית המשפט על ידי פקידת
הסעד הוא שיש "להגן על הנערה מעצמה". במקרה זה שהכרתי, אמה של הנערה, שהייתה מסורה לה מאוד, הואשמה בכך שאינה מסוגלת להשגיח עליה כראוי. זאת על אף שמשרד הרווחה מסר להשגחתה כמה ילדים, כולל ילדה עם תסמונת דאון. גם היא ברחה מהמוסד שבו נכלאה ("צופיה"). סיפוריה על שיטות החינוך שם היו דומים לאלו שפרסמה אורלי וילנאי על "מסילה" בערוץ 2 ובכתבה של בילי מוסקונה לרמן על "צופיה" במעריב. כשברחה מהמוסד נאנסה ואז נתפסה ואושפזה במוסד לחולי נפש (משם כנראה קשה יותר לברוח). היא שוחררה מהמוסדות לאחר כשנתיים, כשהיא שבורה ורצוצה.
במוסדות לנערות, כמו במוסדות רבים לנערים, כולאים אותן בניגוד לרצונן. הן נמצאות בפיקוח כאסירות לכל דבר ונאלצות להשלים עם שיטות "חינוך מחדש", שביניהן בידוד לימים. מדוע נערות "משוטטות" או "שמסתובבות עם גברים" נכלאות והחופש נמנע מהן כפושעות? ההסבר של מערכת הרווחה שהתקשורת בכללותה והציבור בעקבותיה מקבל ומאפשר, הוא שהדבר נעשה "לטובת הקטין/ה". המדינה באמצעות פקידות הסעד שלה "מצילה" אותו/תה מעצמו/ה. לאור הדאגה המיוחדת ל"קטינים בסיכון" למה הם כל-כך מרבים לברוח מהמוסדות (ואז המדינה פותחת תיק נגד "ברחנים")? איך יתכן שנערה שפקידות הסעד כל-כך דאגו לטובתה, העדיפה לברוח מהמוסד ולהיעלם למשך ארבע שנים, לחיות ברחוב ואפילו לברוח מבית חולים שבו אושפזה ולא להגיע למסגרת "טיפולית/משקמת" של הרווחה?
לפי דו"ח שמסר שר הרווחה, בשנים 2002-2006 הוצאו מביתם בצו בית משפט 1,001 ילדים בבאר שבע, 2,098 בירושלים, 1,946 בתל אביב. איך יתכן שהחברה כולה לא מזדעזעת מהעובדה ששיעור כה גבוה של צעירים וצעירות מוצאים מבתיהם בכפייה ונכלאים בניגוד לרצונם במוסדות? למה ממשיכה להתנהל באין מפריע מדיניות דרקונית של כליאת בני נוער בתנאי בידוד, סטיגמטיזציה, השפלות והתעללות ושבעקבותיה רבים מפתחים קריירה של שוליות חברתית ועבריינות? למה הרצח של ילדה אחת על ידי הוריה מרעיד את אמות הסיפים במדינה, אך דעיכתם (ולעתים גם מותם) של ילדים רבים מתרחש בשקט מפחיד כבר עשרות שנים ושומרי הסף של המוסר החברתי שותקים? למה שותקים ארגוני הנשים ואינם זועקים את זעקת הנערות? איפה ארגוני זכויות האדם שמתעלמים לנוחיותם מהפשע של ארגוני המדינה נגד החלשים ביותר בחברה? איפה הארגונים למען ילדים, שנלחמים בחירוף נפש נגד הורים "מזניחים" ושותקים מול מדינה שכולאת ומתעללת בילדיה? איפה יפי הנפש שמקימים ועדות לשיפור החינוך של ילדי ישראל אך מתעלמים באדישות מגורלם של עשרות אלפי ילדים?
זה די קל, כי בסך הכל מדובר ב"שבבים אנושיים" שניתזים מסחר בילדים. זהו סחר בבני אדם שמאפשר למלא מוסדות לטובת "יזמים חברתיים" שזכו במכרזי "טיפול בקטינים בסיכון", לטובת גילדות של "פרופסיונאלים" ושל אנשי מינהל ותחזוקה רבים מאד שנשכרים ממנו להפליא. זה סחר מפתה שאין עליו שום עונש, כי מדובר ב"ילדים של אנשים שקופים" חד-הוריות, עולים חדשים וסתם עניים. ילדיהם משמשים מטרה נוחה לסוחרי ילדים ולתומכיהם במעגלי התקשורת, ההון והשלטון, בחברה שמתיימרת לדאוג ולטפח ילדים אך משתמשת בהם כאחרונת כנופיות הפושעים.
ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים
1. neliron | 14 במרץ 2009 ב- 16:51
מדינת ישראל כולאת ילדים חיים
2. neliron | 11 באוקטובר 2009 ב- 23:42
יועצת בית הספר שכנעה אותי שיהיה לי עתיד יותר טוב למדתי בפנימיה עתיד טוב זה לא עשה לי לעומת אחי שהיו בבית רק אני נותרתי ללא מקצוע וללא פרנסה על אף שילדים מוצאים מהבית על פי חוק דיווח אלפי הורים משוכנעים על ידי מוסדות הרווחה והחינוך שמוסדות פנימיות הן יותר טובות (כסף תרומות )מהשקעה בטיפול ביתי .
בעוד אנו שומעים על התאבדות הורים שנלחמו להחזרת ילדיהם המערכת נלחמת בניצני התקוממות הורים וארגונים הנלחמים על ילדים כשהחוק תמיד מופנה לטובת פקידות הסעד פקידות הסעד משתמשות בכל כוחן הערסי ללא פיקוח ומעקב ושררה ופחד על הורים חלשים
וכחיות טרף עתות על הורים במצוקה , ביתנו הוצאה כשהאב פצוע אחרי תאונת עבודה
מקרים אחרים אחרי גירושין כואבים בעיה כלכלית או משבר הייתכן שהמדינה הצמאה לכסף מתחזקת פנימיות כדי להמשיך ליצור לעצמה הון תרומתי מכספי התורמים והיכן טובת הילד
3. neliron | 12 בינואר 2010 ב- 06:25
4. neliron | 12 בינואר 2010 ב- 06:53
http://docs.google.com/File?id=dd8bq3xs_29fmph7pcp_b
5. neliron | 12 בינואר 2010 ב- 06:53
http://docs.google.com/Doc?id=dd8bq3xs_27ghzb5kgd&btr=EmailImport
6. neliron | 1 בפברואר 2010 ב- 21:40
עמותה לזכויות ילדים והורים-ע.ל.י.ה. (ע"ר)
Mail: yelladim100@gmail.com • http://sites.google.com/site/yeladim100
טל': 050-8846712 • טלפקס': 03-7327557
ת.ד. 932, גבעתיים 53108
השר בוז'י הרצוג על לשכת הסעד:
"הניכור והאלימות בישראל – סכנה ברורה ומיידית"
כתב: ליאור נוביק
פורסם בעיתון "פוסט", עמ' 7
יום ב' יז' בשבט תש"ע 1.2.2010
"בטחון לאומי כולל בתוכו גם את הביטחון החברתי – סוציאלי", כך אמר אתמול שר הרווחה והשירותים החברתיים, יצחק הרצוג, שפתח את כנס הרצליה, העוסק בנושא מאזן החוסן והביטחון הלאומי של ישראל.
השר הזהיר כי ישראל "עומדת מול סכנה ברורה ומיידית של הגברת הניכור והאלימות בתוכה, ומול סכנה חמורה של גידול בסימפטומים של תלישות וחוסר יציבות אצל בודדים". הוא הודיע כי על הישראלים להכיר באמת ולא לטייח את העובדה כי "ישראל הופכת לחברה אלימה יותר, שנחצים בה גבולות יום-יום".
בהמשך נאומו, לא חסך השר ביקורת מהממשלה שבה הוא מכהן, ומאופן טיפולה בנושא העוני: "הממשלה מתנהגת לעיתים בכפל לשון ובאמביוולנטיות בכל מה שקשור לרווחתם של אזרחי ישראל. היא מזדעזעת כל פעם מחדש מתופעות קשות, אך לא מוכנה ללכת לצעדים אמיצים באיתור משאבים ומתן כלים להתמודדות עימן". לסיכום אמר השר כי הערכת המצב החברתית אינה מעודדת וכי "שיפור משמעותי של הביטחון החברתי יבוא רק משינוי פרדיגמות דרמטי ומהפכני. אם לא כן, המצב החברתי יתדרדר ויחמיר".
* * *
דבריו של השר בוז'י הרצוג, הצחיקו אותי, שכן השר בוז'י מדבר על החטוטרת של המשרד עליו הוא ממונה.
להזכירכם, השר בוז'י הרצוג – הוא שר לשכת הסעד במדינת ישראל – הגיבנת עליה הוא מלין – היא שלו עצמו על העובדים הסוציאליים בכלל לשכות הסעד במדינת ישראל.
מובא לפניכם, חלק מתוך המאמר המשובח של פרופ' אסתר הרצוג – יו"ר עמותה לזכויות ילדים והורים – ע.ל.י.ה., אשר פורסם על ידה בחודש יולי 2009.
בוז'י הרצוג – תודה לך על שאתה מצדיק את המאמר המשובח של פרופ' אסתר הרצוג, שראוי כי יופץ בתפוצה נרחבת לכל עובדי לשכת הסעד במדינת ישראל.
בוז'י – בפעם הבאה כשאתה נואם את נאומך – ראוי כי תפנה את האצבע המאשימה עליה אתה מלין – על העובדים הסוציאליים שלך בלשכות הסעד עליהם אתה ממונה.
לצורך עצירת האלימות בלשכת הסעד, צור קשר: לורי שם טוב 050-8846712
אלימות ביורוקרטית וטובת הקטין
מאמר מאת פרופ' אסתר הרצוג
– חלק מהמאמר –
ישראל נמצאת בין המדינות המובילות בעולם בשיעור הקטינים המושמים במוסדות מחוץ לביתם ולישוב מגורי משפחתם.
הוצאת קטינים מביתם כרוכה, במקרים רבים, בהפקעת האפוטרופסות עליהם מידי הוריהם והעברתה, בעזרת הליכים משפטיים וחוקיים, לידי רשויות הרווחה של המדינה.
בהליכים אלו נוקטות רשויות אכיפת החוק בכפייה נגד הורים וילדים המתנגדים להחלטות ולהליכים המופעלים נגדם על ידי המדינה. מאמר זה ממשיך את מגמת המחקר הביקורתי, העוסק בסוגיית הוצאת קטינים מחזקת הוריהם, במיוחד עבודות בתחומי העבודה הסוציאלית, כמו למשל מאסס (1991; 1996), ברקאי (1995), פרוסט ושטיין(Frost & Stein 1989) ובסוגיית המוסדות לילדים ונוער [(דיון בספרות העשירה בנושא זה נמצא במאמרי (הרצוג 1996)].
במאמר אדון במקומה של הכפייה בהתנהלותה של ביורוקרטיית הרווחה, בנושא הוצאת קטינים מחזקת הוריהם והעברתם למוסדות ולאימוץ.
אטען שהוצאת קטינים בכפייה מחזקת הוריהם, מלווה בשימוש באלימות כלפי הקטינים והוריהם ובעבירות על החוק. החלטות והליכים להוצאת קטינים מחזקת הוריהם מוצגים על ידי רשויות הרווחה כנגזרים מ"טובת הילד". בעזרת דוגמאות שונות, שיובאו במאמר, אטען שלעתים קרובות אין הדבר כך בפועל.
השתלבות של מערכות מימשל נוספות, כמו: משטרה, בתי משפט, בתי חולים פסיכיאטריים, בתי ספר, שירותים פסיכולוגיים, בהליכי הוצאת קטינים מחזקת הוריהם ובסיוע שהם מספקים למנגנוני הרווחה במהלכם, היא נקודה נוספת בדיון זה. המאמר יעסוק גם באופן שבו אנשים בארגונים אלה, המשתלבים בתפקיד "טיפול בקטינים", מאמצים אידיאולוגיה של שימוש באלימות, מפתחים הזדהות איתה, מיישמים הנחיות וכללים ונוקטים בכלים המתירים שימוש באלימות.
אטען שהאידיאולוגיה ההומנית-פרופסיונלית משמשת באופן אינסטרומנטלי ומשתנה להצדקת החלטות ומעשים, שלעתים קרובות אף עומדים בסתירה לאידיאולוגיה של הארגון ופקידיו. אצביע על כך שהתיאום והשיתוף בין פקידי ומנגנוני שלטון שונים מייצרים התניות ותלויות הדדיות, המבטיחות את ההשלמה והציות של הפרט עם ערכיו ותביעותיו של מערך הכוח הפוליטי-חברתי בכל הקשור לשימוש באלימות כלפי קטינים והוריהם.
טענות אלו מעלות שאלות סוציולוגיות שהן גם מוסריות באופיין, למשל, מהי מידת הבחירה האישית ושיקול הדעת שמפעיל הפרט בהיותו חלק ממערכת, ארגון, או יחידה חברתית? האם הוא כבורג במכונה ולפיכך מידת האחריות האישית שלו היא יותר בחזקת הנחה אידיאולוגית חסרת בסיס? מהו התהליך שבו הופך הפרט את הגדרות וציפיות התפקיד, את הערכים והנורמות של הארגון למובנים מאליהם ומאבד את הראייה הביקורתית והעמדה האינדיבידואלית המסתייגת מתכתיבי הקולקטיב בכלל והתפקיד בפרט?
סוגיית הבחירה האישית ושיקול הדעת המוסרי-אנושי, שמפעיל הפרט בהיותו חלק ממערכת ביורוקרטית, מתבקשת מהדיון על האלימות של ביורוקרטיית הרווחה. הדוגמאות שיובאו במאמר ימחישו הבטים שונים של אלימות הננקטת על ידי אנשים כלפי זולתם, כחלק יום-יומי ובלתי נפרד מהחיים הביורוקרטיים וממקומם בתוך מערכות ביורוקרטיות.
פקידים פועלים, בהכרח, כמצופה מהם, גם כאשר מדובר בהחלטות ומעשים העומדים בסתירה לתפישת העולם המוסרית הכללית שלהם. על המשמעות החברתית-מוסרית הקשה הכרוכה בתופעה זו עמד מקס ובר (1970), אבי המודל הביורוקרטי: "כבודו של עובד המדינה מוקנה מכוח יכולתו לבצע במסירות את הוראת הרשויות העליונות – ממש כאילו היא מתיישבת עם אמונותיו שלו עצמו. הדבר תופס גם אם ההוראה נראית בעיניו שגויה, וגם אם – למרות מחאותיו של עובד המדינה – הרשות עומדת על הוראתה.
משמעותה של התנהגות מעין זאת לגבי עובד מדינה היא 'משמעת מוסרית והכחשה עצמית במובן העילאי ביותר'" (שם: 95). הקצנתו של טיעון זה עולה בעבודות שונות העוסקות בהשמדה ההמונית של הנאצים. זיגמונד באומן (1996), למשל, דן בהרחבה בקשר שבין מבנה והתנהגות ביורוקרטיים לבין הסטנדרטיזציה והרציונליות שברוע.
לדבריו, העיקרון החשוב ביותר בתהליך של ייצור חברתי של אדישות מוסרית, המצוי בבסיס ההתנהגות האלימה של בני אדם בארגונים ביורוקרטיים, הוא "עקרון המשמעת הארגונית, ליתר דיוק, תביעה לציות לפקודות הממונים שלמענן יש לדחות כל מניע אחר לפעולה, ולהציב את ההתמסרות לרווחת הארגון כפי שהוגדרה על-ידי הממונים מעל לכל התמסרות ומחויבות אחרת. בין ההשקפות וההעדפות האישיות העומדות בדרכה של מסירות זו, בולט מקומן של השקפות והעדפות אישיות, ועל כן יש להדחיקן או להכחידן.
אידיאל המשמעת תובע הזדהות גמורה עם הארגון, שפירושה אינו אלא נכונות למחוק את הזהות העצמית ולהקריב את האינטרסים האישיים (אשר בהגדרה אינם זהים למשימה שהציב לעצמו הארגון). באידיאולוגיה הארגונית מוכנות לסוג קיצוני כזה של הקרבה עצמית מקבלת ביטוי כמידה מוסרית נעלה, מידה אשר ממנה מתחייב ביטול כל יתר הדרישות המוסריות" (שם:130).
ה"רציונליות שברוע", הקשורה ליצירת מערכות כוח פוליטיות, לריכוז כוח ומשאבים, לשיתוף פעולה ותיאום בין-ארגוניים למימוש אינטרסים אישיים ושלטוניים, משתמעת במפורש או במרומז מעבודות שונות (למשל: מרקס 1976, הנדלמן 1980, ברנשטיין 1981, סבירסקי 1981, הרצוג 1996). למרות זאת, גם במציאות חברתית הכופה את תכתיבי הארגון על הפרט בתוכו, יש מקום לבחון את יכולתו של הפרט לבחור בין אלטרנטיבות לפעולה ולנקוט בפעולות הנגזרות גם מתוך שיקולים אידיאולוגיים אוניברסליים, שהרי אחרת לא ניתן יהיה להבין את ההתנהגות השונה של פרטים בתוך סיטואציות דומות, גם במערכות ביורוקרטיות.
התנהגות אלימה היא חלק בלתי נפרד מהמציאות הביורוקרטית, כך משתמע מעבודתו של מרקס (שם). בניתוחו את ההתנהגות האלימה בעיירת הפיתוח גלילה מרקס מדגיש את תהליך הבחירה של הקליינט באופציית האלימות, מתוך טווח ההתנהגויות האפשריות הנתונות בפניו, במצב של תלות בפקיד ובארגון לצורך השגת משאבים להם הוא זקוק. הפקיד מסתמך, במגעיו עם התושבים, על מערך כוח הכפייה הנרחב של מוסדות המדינה, התומך ומחזק את מעשיו והחלטותיו כלפי אזרחים, תושבים, עולים. בעקיפין משתמע המובן מאליו בהתנהגות האלימה של גופי השלטון ונציגיו, כאילו מעשיהם אינם בחזקת התנהגות אלימה אלא בחזקת דרכי פעולה סטנדרטיות ומקובלות במגעיהם עם לקוחות הארגון.
מכך מתברר שהאלימות שייכת לקליינטים, כלומר לצד החלש באינטראקציה בין אזרח לנציג הממסד, אשר בנקטו במעשה אלים מצליח לשנות לזמן מה את מערך הכוח.
לכן, האלימות הממסדית אינה מובנת כאלימות אלא כמעשה שלטוני לגיטימי. לעומת זאת, במקום אחר, בהתייחסו למלחמה בקוסובו ("האם ניתן להפחית את האלימות?" בהרצאה בכנס הסוציולוגי הבינלאומי שהתקיים בתל אביב ב-1999), מדגיש מרקס את האלימות של ארגונים ומערכות שלטון ומפרשה כדרך להעברת מסרים לצד שלישי.
הוא טוען במפורש כי "גם ארגונים נוקטים באלימות חברתית בדרך שגרתית. כל אמצעי התורם להשגת מטרות הארגון (ולאו דווקא המטרות המוצהרות) או תורם להאדרת כוחו של הארגון כשר בעיני מנהליו ועובדיו. אלימות כלולה בסל האמצעים האלה". ועוד: "בשונה מהאלימות החברתית המבוקרת והמוגבלת של פרטים, עלולה האלימות של ארגונים להיות אכזרית וקטלנית. כל עוד מובטחת להם תמיכה ציבורית, עלולים הם לזרוע סביבם הרס וחורבן כדי לזכות בתשומת הלב של הציבוריים אליהם מכוונים המסרים שלהם… רוב מקרי האלימות הקטלנית ביותר מתבצעים דווקא על ידם.
לכן תהא זאת טעות להטיל על שלטונות המדינה לרסן באופן כוללני את האלימות של האזרח הבודד. הרי האלימות של האזרחים היא לרוב מופנית נגד שרירות הלב של נציגי השלטון, והיא מבוקרת ונשלטת על ידי התוקפים עצמם".
הדוגמאות בהן עשיתי שימוש במאמר מבוססות על מידע שצברתי מאז ראשית שנות ה-90, במהלך פעילות של תמיכה במאבקי הורים נגד הוצאת ילדיהם מחזקתם ונגד העברתם לאימוץ ולמוסדות בחסות המדינה.
דוגמאות לאלימות של רשויות המדינה בסוגיות של "ילדים נזקקים" או "קטינים בסיכון"
בדוגמאות שבהמשך אבקש להראות איך מתבססת לגיטימציה לשימוש באלימות, על ידי פקידי מדינה נגד ילדים והוריהם. אצביע על כך שהאלימות, המתגלה במהלך לקיחת ילדים בכפייה מהוריהם והעברתם להורים מאמצים או למוסדות לנוער, מתנהלת תוך שימוש בסמכות חוקית, בהליכים ביורוקרטיים מוסדרים היטב ותוך שיתוף פעולה בין-ארגוני של סוכנויות רווחה וחינוך, משטרה ובתי משפט. אתייחס גם לאלימות המופעלת על ידי בעלי תפקידים בחיי היום-יום של מוסדות ה"מגנים" כלפי ילדים ובני נוער החוסים בהם. מתברר, כי אנשים חלשים מבחינה חברתית-כלכלית, שבידיהם משאבים כלכליים דלים ומעמד חברתי פגיע, חשופים במידה רבה להשלכותיה של האלימות הביורוקרטית.
עוד מתברר מהדוגמאות כי סוכנויות המדינה עושות שימוש מניפולטיבי בערכים חברתיים-הומניים יסודיים, נגד אזרחים, כדי להשיג תמיכה ציבורית במעשי האלימות שלהן בהקשרים אלו. נסיונות להתערבות ציבורית ותקשורתית נתקלים בשימוש בכפייה נוספת של המערך הביורוקרטי.
פרשת הקטין ואימו העיוורת
דוגמא זו להוצאת ילד בן 11 מאימו החד-הורית, אישה ענייה ועיוורת, והעברתו למוסדות בחסות המדינה, למשך שנה וחצי, בתחילה ל"מקלט חירום" ל"ילדים בסיכון" ובהמשך למוסד ל"ילדים במצוקה".
הפרשה החלה כאשר האם, גרושה ואם לבן, ניהלה מאבק כנגד מנהל מחלקת החינוך בעיר על רקע דרישתה להעבירו לכיתה אחרת. כאשר האם פנתה לעיתונות המקומית להתלונן נגד האופן שבו טופל עניין העברת בנה על ידי מנהל מחלקת החינוך הלכו הדברים והחמירו בהדרגה, עבורה ועבור בנה.
השימוש באמצעים אלימים ובלתי חוקיים, בהם נקטה המועצה, באמצעות מחלקות החינוך, והרווחה, תוך הסתייעות במשטרה, היה חלק מרכזי בתהליך. מכשיר ציתות נמצא בטלפון בבית האם ובנה. במשך שלוש שנים הנער שהה בבית, בעוד מנהל מחלקת החינוך פעל כדי למנוע את קבלת הילד לבתי ספר בישוב ובסביבה, אליהם פנתה האם.
תלונותיה לשר החינוך, למבקר המדינה, לארגונים "למען הילד" ולמען "זכויות אדם" לא הביאו לה סיוע של ממש.
פניות אלו, כמו פניותיה אל התקשורת, גררו תגובות של ענישה ונקם אצל מנהל מחלקת החינוך וראש העיר.
הם הזהירו את האם שבנה יילקח ממנה אם לא תחדל ממאבקה הציבורי.
כאשר האמא המשיכה במאבק, המליצו העובדים הסוציאליים לבית המשפט לקחת את בנה למקלט לילדים בסיכון. טענתם העיקרית היתה שהאם "חונקת" את בנה, שהיא תלויה בו ומפריעה להתפתחותו.
בית המשפט סיפק את התמיכה המשפטית להליך וקיבל, כפי שקורה במרבית המקרים, את המלצת העובדים הסוציאליים. הוא פסק לקחת את הנער כנגד רצונו ורצון אימו. הילד שהה כ-11 חודשים במקלט הראשון, משם הוא ברח 20 פעמים.
כאשר נתפס היה מידי פעם מוכה על ידי השוטרים. לאחר מכן הועבר למוסד חסות במרחק רב ממקום יישובה של האם ושם שהה שבעה חודשים, עד שבעקבות הסכם שהושג עם מחלקת הרווחה בעיר הוא הועבר למשפחה אומנת, בהסכמת האם. לפי תיאורי הנער, הוא וילדים אחרים בשני המקומות, היו מוכים ואמצעי שליטה אחרים נוספים, כמו החזקה כפויה בחדר בידוד למשך ימים, מקלחות קרות, היו בשימוש שגרתי של הצוות. באחת מההקלטות הרבות שביצעה האם במהלך שיחותיה עם בנה בטלפון הוא נשמע צורח כשמטיחים את ראשו בקיר. כשהוא התעלף המדריך מיהר להביא לו מים. הנער היה אז בן 12, כחוש וחלש פיזית. צילום מתקופת היותו במוסד החירום, אשר הוצג בפני השופט אברהם מלמד בבית המשפט לנוער בחיפה, מראה סימני "מכות כחולות" על גוף הנער.
כאשר האם הציגה בפני בית המשפט את הצילום כראייה לאלימות הפיזית שבה השתמשו האחראים במקלט נגדו, פטר השופט את הטיעונים בהסבר שהשימוש בכוח פיזי מותר ואפילו מומלץ כדי "להגן" על הנער מעצמו ועל זולתו ממנו, תוך הסתייעות במושג HOLDING כדי להצדיק את גישתו ואת מעשי הצוות במוסד.
האם הגישה תלונות למשטרה מספר פעמים בגין האלימות שבה נקטו המדריכים כלפי בנה, אבל תמיד נאמר לה ש"הכל בסדר" ושהילד נמצא בידים טובות.
תגובות דומות ניתנו גם לי על ידי פקידים בכירים במשטרה ועל ידי חברי כנסת שהתבקשו להתערב. מאמצינו להשיג כיסוי תקשורתי לזעקת הילד וזו של אחרים הוכשלו פעמים רבות, בעיתונים, ברדיו ובטלויזיה, על ידי איומים שהופעלו על ידי משרד הרווחה.
במקרה אחד התפרסמה הפרשה ב"הארץ" (18.2.2000) לאחר שהיועץ המשפטי של העיתון תבע מבית המשפט הסרת החיסיון. הדיון התקיים בפני השופט אברהם מלמד, אשר בעבר הטיל, בעקבות בקשת רשויות הרווחה, איסור גורף על פרסום הנושא (גם לא בכל דרך המסווה את כל הפרטים המזהים של הקטין ואימו). כצפוי, הוא סירב להיענות לדרישה. רק לאחר שהיועץ המשפטי של העיתון פנה לבית המשפט המחוזי נעתר השופט סלים ג'ובראן (מעריב 27.12.1998) לבקשה והתיר לפרסם את הסיפור. גם אז הסיפור הוצג רק באופן חלקי שהתייחס לתקופת שהותו של הקטין במוסדות אך לא לכל פרשת ההתעמרות של הרשויות בבן ובאימו לפני הוצאתו למוסדות.
מקרה זה ממחיש את היסודות האלימים, הטמונים בהכרח באינטראקציות שבין מערכת הרווחה לבין אזרחי המדינה, ההופכים, שלא מרצונם, ללקוחות "שבויים" במאבק כוח שהוא אבוד מראש מבחינתם. המקרה הנדון מצביע על האלימות הביורוקרטית, הננקטת כמעשה שבשגרה תוך שיתוף פעולה נרחב בין בעלי תפקידים בעמדות כוח פוליטיות וביורוקרטיות, במקרה זה ראש עיר, מנהל מחלקת החינוך, עובדים סוציאליים במחלקת הרווחה המקומית. גיבוי גורף להליכים אלו ניתן על ידי יחידות הפיקוח המחוזיות והארציות במשרד הרווחה, המערכת המשפטית, המשטרה וגורמים נוספים. הדוגמא ממחישה את פוטנציאל האלימות השלטונית במיוחד נגד פרטים נעדרי כוח פוליטי-כלכלי, כמו ילדים ואמהות ללא בני זוג מקבוצות עניות.
עצמת השפעת התקשורת ברורה לרשויות הרווחה היטב ולכן התגובה הקשה של הרשות המקומית ומחלקות החינוך והרווחה על פניית האם לתקשורת אינה מפתיעה. נסיונותיהם של אנשי ואמצעי תקשורת לדווח ולבקר את הנעשה בתחום הוצאת קטינים מחזקת הוריהם מהווים איום על עצמת מערכת הרווחה. הם מערערים את יכולתה לפעול באופן חופשי מביקורת ויוצרים סדקים ב"שקט התעשייתי" ובהתנהלות של "מאחורי הקלעים". התנהגותה של התקשורת כגורם מדווח ומבקר של פעולות מערכת הרווחה מערערת את הקונצנזוס הציבורי הנרחב, החיוני לפעילותה בכל הקשור למונופול על האידיאולוגיה החברתית ועל המקצועיות הטיפולית, שעליהם היא מבססת את שליטתה הנרחבת בגורל עשרות אלפי ילדים ומשפחותיהם.
פרשת ה"נערה בסיכון"
במקרה אחר מדובר בנערה בת 14 שנולדה לאם נרקומנית וננטשה על ידה. התינוקת נדדה בין משפחות אומנה, עד שבגיל שנה וחצי נאספה לביתה של אישה אשר גידלה 5 ילדים מוצלחים משל עצמה וטיפלה בעוד 12 ילדים מוכי גורל, שנמסרו לטיפולה על ידי משרד הרווחה.
האישה אימצה את הנערה בהיותה בת 5. היא היתה לה לאם מסורה כמו לכל ילדיה האחרים. בהגיעה לגיל 13 ועל רקע היותה נערה מפותחת פיזית מגילה ומטופלת על ידי שרותי בריאות הנפש במקום מגוריה, ביקשה פקידת הסעד להוציאה למוסד ל"נערות במצוקה", "צופיה".
השוטר הקהילתי סיפק מידע ודיווחים על כך שהנערה בת ה-14 נראתה משוטטת חשופת חזה באתר בניה שבו עובדים פועלים ערביים. מחלקת הרווחה באזור פנתה לבית המשפט כדי "להציל" את הנערה מעצמה, להרחיק אותה מהישוב, להעבירה למקום סגור ו"לפעול להגנתה במקום בו יוצבו לה גבולות ויגנו עליה" (מתוך תסקיר של פקידת הסעד שהוגש לבית משפט השלום לנוער בנתניה 20.4.98), כי היא "ברחנית" (ונפקנית…).
שמועות עקשניות הופצו, שהיא נראתה שוכבת עם ערבים ה"עומדים בתור כדי לשכב איתה". הבדיקה הגניקולוגית שיזמה האם, ואשר הוכיחה שהנערה בתולה, לא שכנעה את פקידת הסעד.
הפקידה טענה באופן נחרץ כי הבית והאם אינם יכולים להגן על הנערה ולא לסייע ב"שיקומה". בסיכום חוות דעתה מודה פקידת הסעד כי הנערה השתלבה היטב מבחינה חברתית ולימודית בבית ספרה החדש אך מצד שני "אנו מתרשמים שישנם פערים קיצוניים באישיותה… קיים צד של התנהגות חריגה ביותר של אקטינג אאוט המסכן אותה בסכנה ממשית" יחסיה עם אמה "מורכבים, מצד אחד קיימת אהבה וקשר אך מצד שני ישנו שתוף פעולה ביניהן בהכחשה מוחלטת, מדאיגה, של בעיותיה הקשות. כמו כן האם אינה מסוגלת להציב גבולות לקטינה".
הצורך בסיוע משפטי ובבדיקות פסיכולוגיות, שהיו נחוצות לשם הצגה בבית המשפט, הרעו עוד יותר את המצב הכלכלי הרעוע בלאו הכי של האם והמשפחה (החד-הורית). מובן שגם המצב הנפשי של האם ובתה החמירו ביותר. על רקע זה וכנבואה שמגשימה את עצמה, ברחה הנערה מביתה. כשנתפסה משוטטת ליד ישוב ערבי (בקרבת מקום מגוריה) העבירו אותה לבית חולים לחולי נפש. גם משם היא ברחה, כי רצתה לשוב לאימה ולביתה, ואז נאנסה. כאשר נתפסה הנערה הפעם, נתרצה מיד בית המשפט לדרישת פקידת הסעד וסוף סוף העביר את הנערה ל"צופיה". משם, כך סברה פקידת הסעד, היא לא תוכל לברוח ושם תאובחן כהלכה התנהגותה המינית "הבלתי המבוקרת". זמן קצר אחר-כך הנערה ניסתה להתאבד בעזרת כדורים. פעולה שפורשה על ידי פקידת הסעד כ"קריאה לעזרה". לאחר שטופלה בבית החולים הוחזרה הנערה ל"צופיה".
מאוחר יותר הועברה לבית החולים הפסיכיאטרי "אברבאנל" ושם שהתה כשנה.
עם צאתה מבית החולים היתה לאדם אחר, שבורה, שמנה מאד, חסרת חיות ומסוממת מרוב הטיפול התרופתי שקיבלה. שום טיעון ושם הוכחה לא יכולים היו לשנות את גישתה והחלטותיה של פקידת הסעד. אפילו הוכחה נחרצת שהוצגה, לכך שהשוטר הקהילתי כתב דוח שקרי על התנהגותה "המופקרת" של הנערה, לא גרמה לפקידה ולכל עמיתיה לבדוק את עצמם (בוודאי לא לפעול כנגד השוטר, שמספר שנים מאוחר יותר הודח מהמשטרה בגין עבירת סמים).
בדוגמא זו בולט מקומה המרכזי של הרטוריקה המקצועית בתהליך ההשתלטות של פקידות הרווחה על קטינים והוצאתם מחזקת הוריהם. הטרמינולוגיה הפסיכולוגית משמשת להשגת הכרה אוטומטית בחוות הדעת לבית המשפט, הנשענת על ההכרה בפן הפרופסיונלי אובייקטיבי, כמובן מאליו וכאמת מוחלטת.
מונחים כמו: "הכחשה", "הצבת גבולות", "אקטינג אאוט" ("המסכן אותה בסכנה ממשית"), "פערים קיצוניים באישיות" ועוד, הם אבני היסוד בשיח הבין-ארגוני, שמערכת הרווחה ובתי המשפט הם במרכזו, בתהליך השמטת הלגיטימיות של חזקת ההורים על ילדיהם. במקרה ספציפי זה מושגים כמו "סיכון" (מסכנת את עצמה) ו"שוטטות" משמשים במשותף את אנשי הרווחה והמשטרה, כאשר מקומה של ההתקרבות לערבים מתחבר היטב למשמעות של סכנה בהקשר הבטחוני-משטרתי מחד ולהקשר האישי-גזעני מאידך.
התהליך המתמשך של התערבות באמצעי הסמכות והכפייה שאותן נקטה פקידת הסעד, בגיבוי מחלקת הרווחה ביישוב, המועצה האזורית, הפיקוח המחוזי והפיקוח הארצי, ממחישים היטב את היעדרם של מנגנוני ביקורת של ממש על פעולת פקידי הסעד. שום גורם בתוך המערכת לא היווה בלם ל"מדרון התלול" שבו המנדט החברתי על "טובת הקטין" שרת את פקידת הרווחה במסע הרדיפה של הנערה ואמה. ההתערבות האלימה בחיי השתיים היא גם דוגמא מאלפת לקשר המקיף בין זרועות השלטון כנגד הפרט חסר הכוח. הסדקים המצומצמים שיצר המאבק של האם ושלי, בעיקר באמצעות הפניות לאמצעי התקשורת, נסתמו עד מהרה ומנעו כל אפשרות של הפסקת ההתעללות.
השתקת התקשורת
כמו במקרה של הנער ואימו העיוורת, נקטו נציגי משרד העבודה והרווחה בכל דרך כדי למנוע את פרסום הסיפור בתקשורת. העיתון "חדשות נתניה" פרסם את הסיפור בזכות האומץ שגילו העורכת שלו, רחל לוי-עבדי והעיתונאית טובה לוי, בהתעלמותן מאיומי דובר משרד הרווחה. כאשר שלי יחימוביץ בתכניתה "הכל דיבורים" ניסתה להעלות את הנושא הגיעה נציגת המחוז במשרד הרווחה לאולפן הרדיו ודרשה למנוע את השידור והשיגה אמנם את מבוקשה.
רק לאחר שהנערה ניסתה להתאבד ב"צופיה" הועלה הנושא לשידור, למרות מחאות דובר משרד הרווחה (בטענות שאי אפשר לחשוף את הסיפור במלואו, כי הדבר יפגע בטובת הנערה). האם נתנה הסכמה בכתב לחשוף את הסיפור (כמובן תוך טשטוש הפרטים המזהים) ורק כאשר הבינו במערכת התכנית שאין מדובר בעבירה על החוק אלא באיום חסר יסוד של אנשי משרד הרווחה, הועלה הנושא לדיון.
בתכנית פופוליטיקה ביקשו, מספר פעמים, לעסוק בנושא הוצאת ילדים למוסדות ובכל פעם ויתרו העורכים על כוונותיהם, בעקבות התערבות היועץ המשפטי של משרד הרווחה. כאשר לא היה בכך די כדי להרתיע את העורכים והמפיקים עורבה גם מרים רובינשטיין, פקידה בכירה במשרד המשפטים. כאשר עסקתי בנושא בתכנית הרדיו "אישי-נשי" שאותה ערכתי והגשתי ברדיו האזורי (אמצע הדרך) הופנתה תלונה של נחום עידו, דובר משרד העבודה והרווחה, כנגדי על "חשד לעבירה על החוק בתוכנית ברדיו אמצע הדרך" (25 לאוגוסט 1998) אל הנהלת הרשות השניה לטלביזיה ולרדיו".
התלונה התבררה כבלתי מבוססת והיא מלמדת כיצד מתערב המשרד באופן פעיל ומאיים על אמצעי תקשורת, ואפילו הזוטרים שביניהם, כדי למנוע דיון ביקורתי, שעלול ליצור ספיקות בציבור ביחס לאמינות ולמקצועיות של עובדי הרווחה בטיפולם בקטינים. בתכנית אחרת שבה עלתה סוגיית לקיחת תינוקות לאימוץ דרש הדובר במכתבו ממנהל התחנה "לנקוט נגדה (נגדי) באמצעים ולהפסיק את תוכניתה. היועצת המשפטית של משרד העבודה והרווחה תשקול הגשת תביעה משפטית נגד הד"ר הרצוג.
בנוסף הוריתי לעובדי משרד העבודה והרווחה שלא לשתף פעולה עם תחנת הרדיו 'אמצע הדרך' עד תום בדיקתך". (4 באוקטובר 1999). גם במקרה זה לא נמצא כל בסיס לטענה שנעברה עבירה על החוק האוסר פרסום פרטים מזהים מתיקי אימוץ ומתיקי קטינים הנדונים בבתי משפט לנוער.
תגובתו של מנהל התחנה, צבי שפירא (8 בנובמבר 1998), מחזקת עוד יותר את הטענה ביחס לכוחניות רווית האלימות המרומזת בטיפולו של משרד הרווחה, בכל ניסיון לחשוף את שיטות העבודה האלימות שלו כנגד הקטינים והוריהם: "תמהני על הניסיון להציב את ממסד הרווחה כ"צד נפגע" צריך תפיסה אורוולינית של השפה כדי לטעון לפגיעה בעקבות השידור כאשר העובדות "זועקות" בשם הנפגעים… אני רואה בתלונת משרד העבודה והרווחה נסיון חמור להשתקת הטיפול התקשורתי בנושאים בעלי חשיבות רבה עבור הציבור.
העובדה, שמר נחום עידו, דובר המשרד, העלה האשמות חסרות שחר ובסיס וללא כל בדיקה של ממש, מצידו, מעידה שאין מדובר בתום לב של המתלונן… נראה לי, לפיכך, שהתלונה תמוהה ומעלה חשש לשיקולים זרים. מאחר וידוע לי שמשרד העבודה והרווחה פועל באופן עקבי כדי למנוע מהתקשורת להעלות נושאים שבטיפולו, כאשר עלולה להישמע ביקורת על דרכי פעולתו, חשוב שהנהלת הרשות השניה תגיב כמתחייב מהמנדט הציבורי הנתון לה, להבהיר כי לא תאפשר "סתימת פיות". נראה לי, שיש מקום שהרשות השניה תעביר מסר ברור לגופים ציבוריים ובעלי עצמה כמו משרד העבודה והרווחה, שלא יוכלו להשתמש בכוח הנתון להם בחוק כדי לאיים ולהפחיד. במיוחד נכון הדבר ביחס לתכניות ולמגישי תכניות המטפלים בנושאים בעלי רגישות ציבורית רבה. יותר מכך, נושא התלונה קשור לחשיפה בפני הציבור של פגיעה, לכאורה, באנשים חלשים ביותר בחברה, חסרי אמצעים כלכליים וקשרים פוליטיים של ממש להגן על היקר להם ביותר, על ילדיהם. אמצעי התקשורת הם כמעט הדרך היחידה שלהם לזעוק כנגד עוול ושרירות לב. הם ה"נפגעים" האמיתיים". אני רואה לעצמי זכות וחובה לאפשר טיפול יסודי בפגיעת המימסד בזכויות אדם יסודיות".
בעוד שרשויות הרווחה עושות שימוש בתקשורת על כל סוגיה, כדי לקדם את ענייניהן, מנועה התקשורת כמעט לחלוטין מלעסוק בענייני קטינים, במיוחד כאשר הם או הוריהם מבקשים להשמיע את זעקתם. סיכוייהם של הורים להיעזר בתקשורת כדי ליצור הד למאבקם ברשויות הרווחה שלקחו מהם את ילדם – כמעט בלתי אפשריים. החוק אוסר אזכור שמם של הקטינים או פרטים מזהים אחרים מתוך כוונה להגן עליהם. בחסות החוק נשללת מכלי התקשורת האפשרות להעמיד תחת ביקורתה את עבודתם ואת מניעיהם של פקידי הסעד.
לא בכדי מירב הפרסומים בנושא הם באמצעי תקשורת "זוטרים", שם למשרד הרווחה יש פחות נגישות (מבחינת המעקב) וגם, ככל הנראה, הוא תופש אותם כפחות נחשבים ולכן כפחות מזיקים. כך ניתן להבין את הפרסום הביקורתי בעיתון "מקור ראשון".
בכתבה מאת קלמן ליבסקינד ("הרשות להרחקת הילד" 27.3.98). כותרת המשנה מצביעה על המשמעות המתבקשת משלל הסיפורים המובאים בכתבה: "קטינים עלולים להילקח בכפייה מרשות משפחתם למשפחות אומנות או לפנימיות, למרות שלעיתים מצבם שם גרוע יותר מאשר בבתיהם. בית המשפט מקנה סמכויות נרחבות לפקידי הסעד, שאינם תמיד חסרי פניות, שכן לעיתים הם כבר הספיקו להתעמת עם המשפחות בשלבים מוקדמים של המאבק על החזקת ילדיהן". זוהי, כמובן, ביקורת שמשרד הרווחה אינו מעוניין שתגיע אל הציבור הרחב.
הרטוריקה של "חוסר מסוגלות הורית"
היא חלק בלתי נפרד משיטת ההצדקה של פעולות ההשתלטות על ילדי אזרחים חלשים בכל הדוגמאות שמביא ליבסקינד. דברים המובאים מפי עו"ד אייל אורטל, המייצג מספר משפחות שילדיהן הוכרו כ"נזקקים" ונלקחו מהן, מוסיפים עוד מספר היבטים לתמונה. וכך הוא מצוטט בכתבה: "בכל הנוגע לדיני אימוץ ילדים וכן בכל הנוגע לחוק הנוער, המצב המשפטי בישראל הינו שערוריה רבתי.
אין במדינה שום מוסד, רשות או שירות וולונטרי כלשהו שיגן על זכויותיה של משפחה או של אם חד הורית שנאלצים להתמודד משפטית מול השירות למען הילד או מול פקידת הסעד. יחסי הציבור המפרגנים שנעשים בתקשורת לטובת השירות למען הילד ולמען פקידות הסעד יוצרים סטיגמה הקושרת אוטומטית מאפיינים שליליים כנגד כל משפחה שמתנהלים נגדה הליכים. בפועל ברור שבדרך כלל הורים אלו הם אנשים חסרי יכולת כלכלית, ולעיתים זהו כל פשעם. משפחות רבות עומדות מתוסכלות בפני תסקירים על גבי תסקירים, חוות דעת מוזמנות מראש של פסיכולוגים, וממתינות לפסקי דין של בתי משפט לנוער, שאין בפניהם אלא את המסמכים שמומצאים להם על ידי רשויות הרווחה. המשפחות הללו מגלות לא פעם כי למרות שגידלו בעבר מספר ילדים שהתבגרו כבר, הרי שעתה, לפתע, הן מוגדרות כחסרות מסוגלות הורית וילדיהן עומדים להיות מוכרזים כברי אימוץ או כקטינים נזקקים.
גם הודעות של הורים אלו בבתי המשפט כי ילדיהם עוברים במשפחה האומנת, בפנימיות או במעונות לילדים – מסכת של התעללויות, נחסמות לא אחת על ידי פקידי הסעד ועובדי הרווחה בטענה כי ההודעות הן הודעות נקמניות, טורדניות ונובעות מקנטרנות.
בית המשפט מוטעה פעם אחר פעם להניח כי האנשים הפשוטים שטוענים לפניו ללא עורך דין בדרך כלל, בודים מליבם סיפורים, הכל משום שפקידי הסעד מנפנפים כל העת בתסקיריהם, בחוות הדעת מטעמם וב"כוונותיהם הטובות" כשלעיתים מדובר רק בסכסוך קשה של חזקים מול חלשים".
חסימת התערבותה של התקשורת עולה גם בכתבה זו בתיאור תסקיר לבית המשפט, אודות מצבו של ילד שהוצא מבית אימו. בתסקיר מלינה פקידת הסעד על כך שהאם מצליחה "לעורר אמפתיה אצל עיתונאים ורודפי כתבות" ובשל כך היא מבקשת לאסור המשך כל פרסום – גם ללא זיהוי שמו של הקטין, וזאת לטובת הקטין ולהצלחת ההליך הטיפולי". ליבסקינד מציין בהקשר זה כי נמנע מהעיתון לפרסם תלונות של הורים על מעשים "חמורים של נקמנות של פקידי סעד לאחר שנוצחו בבית המשפט, כליאת ילד למשך שעות רבות בחדרו בפנימייה לאחר שהתחצף למדריכיו ועוד, בעקבות צו איסור פרסום גורף שנתקבל על ידי בית המשפט לבקשת פקידת הסעד, כאשר המטרה – "טובת הקטין".
פקידת הסעד הראשית לחוק הנוער, מרים פבר, הנשאלת בכתבה בעניין הפרסום "מדוע אתם מתנגדים בנחרצות לכך שמשפחות שילדיהן נלקחו מהן יפנו לתקשורת" משיבה "יש אנשים שלא מסוגלים לקבל עזרה, וכל מה שהם יכולים לעשות זה להילחם בכל אמצעי אפשרי. במקרה כזה הם מגיעים לעיתונות ואז אנחנו צריכים לעמוד במתקפה.
פונים לתקשורת אנשים שהיכולת ההורית שלהם לא טובה, וכל מה שנותר להם זה לפנות לעיתון. בסך הכל אנחנו מעדיפים למנוע פרסום כי הפרסום פוגע במשפחה ובקטין" לשאלה "ואם המשפחה מעוניינת בפרסום" היא משיבה "אנחנו מוציאים את נשמתנו כדי לעזור לילדים, ואחר כך מנאצים אותנו בתקשורת וכל מה שאנחנו זוכים לו בציבור זה ביקורת – איך אתם מוציאים ילדים למשפחות מסכנות כאלה?"
והעיתונאי מקשה עוד ושואל "אבל לפעמים המשפחות באמת מסכנות, והראיה היא שבתי המשפט פסקו לאחרונה במספר ערעורים נגדכם" והיא משיבה "הערעורים נתקבלו רק במספר קטן של מקרים".
ביקורת על מערכת הרווחה בבתי המשפט
ארבעה מקרים כאלו מובאים בכתבה של אריאלה אילון (לאשה 26.7.1999).
בראשון מדובר באם חד-הורית לשני בנים, שהייתה במצוקה כלכלית קשה. בנה נלקח ממנה למוסד לאחר שפנתה לעזרת המחלקה לשירותים חברתיים בשל בהלתה מהתנהגות מינית של הבכור, בן ה-5.
במקרה השני הוכרז בנה של רווקה כ"קטין נזקק" והועבר לפנימיה במטרה לפעול לאימוצו, על רקע תלונות שכנים במשטרה, בעקבות סכסוך קולני שניהלה עם בעל הבית. במקרה השלישי מדובר בניסיון להוציא לאימוץ שני ילדים של אב גרוש המגדלם לבדו, בעקבות אשפוזו של אחד מהם בשל שאיפת עשן בדליקה שפרצה בבית.
חוות דעת של פסיכולוג של השירות למען הילד שקבעה שהאב "חולה נפש ומתקשה לספק לקטינים מסגרת קבועה ויציבה", נסתרה על ידי חוות דעת של פסיכולוגית שמינה בית המשפט.
במקרה הרביעי הוציא משרד הרווחה לפנימיה ילד לאם חולת נפש, אשר טופל בבית סבתו ואחותה.
לאחר שנים של מאבק מול בית המשפט ושירותי הרווחה זכו לקבל את ילדיהם בחזרה. פסיקות בית המשפט קבעו כי רשויות הרווחה טעו כשהוציאו את הילדים מביתם.
מקרה נוסף שבו בית המשפט פסק כנגד רשויות הרווחה קיבל פרסום בעיתונות ("הם רצו את הילדה שלי לעצמם" מוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות 19.4.96).
הכתבה, מאת עמליה ארגמן-ברנע, המספרת על אשה שאימצה ילדה בברזיל, מדגישה את העובדה שמשרד הרווחה נלחם על חזקות. כאשר התגרשה האשה והבעל-לשעבר ובת-זוגו החדשה הציעו לעזור בגידול הילדה היא הסכימה.
האשה, המרואיינת בכתבה, חוזרת וטוענת כי העובדה שהאימוץ נעשה שלא באמצעות השרות למען הילד היתה לצנינים בעיני עובדותיו.
השימוש בפרסומים השליליים (שכנראה המשרד עצמו היה מאחוריהם) על שיטת אימוץ זו מחזקת את הטענה בדבר המאבק כנגד האיום על המונופול שאותו ביקש המשרד לשמר בידיו. פקידת הסעד הודתה, שלא לפרוטוקול, בכך שהיא "תופסת טרמפ על הטענה, שילדים רבים אומצו על ידי הורים לא מתאימים, הובאו הנה ונזנחו.
בכל דיון בבית המשפט היא חזרה והשתמשה כלפי הילדה שלי במילים 'נקנתה', 'נמכרה'". יש לציין, בהקשר זה, כי הביטויים האחרונים חושפים את העובדה שתינוקות משמשים כמשאב לחלוקה, כלומר למסחר בהם. מובן שהשתמעות זו מוסתרת היטב בשיח העוסק ב"טיפול בקטינים" ובאימוץ באמצעות משרד הרווחה.
סמכויות מרחיקות לכת והתנהגות אלימה ללא רסן
נקודה נוספת שמחזקת הכתבה היא הסמכות הנרחבת העומדת לרשות המשרד, בתהליך ההשתלטות על קטינים והאלימות הננקטת בפועל במהלך יישום החלטות בית משפט.
שוטר מנע מהאם בכוח פיזי מלהיכנס לגן לקחת את בתה והגננת מנעה בכוח פיזי מהילדה הבוכיה ללכת אל אמה.
וכך אומרת האם בעקבות התיאור הקשה של התערבות המשטרה בעזרת צו חירום שהוציא בית המשפט לבקשת פקידת הסעד "באותו ערב באה המשטרה לעצור אותי על התפרעות במקום ציבורי. לפי חוקי מדינת ישראל, פקידת סעד יכולה להפקיע בצו-חירום ילד למשך שבעה ימים. צו-חרום בן ארבע שורות יכול להחרים כל ילד במדינת ישראל, אם היא מחליטה שהילד בסכנה".
האיום בנקיטת אמצעי כפייה ואלימות ליווה גם את המפגשים בין האם לבתה במשרדי הרווחה "בפעם הראשונה זה היה מזעזע. היא נצמדה לי לחזה, והשוטר הרוסי עומד ומשגיח, וחמש פקידות סעד מסביבנו. אני פורשת ידיים לצדדים, מראה להם שאני לא נוגעת, רק קמליה מחזיקה בי, ופקידת הסעד מצווה על השומר להפריד, והוא אומר שאינו יכול". הצגת הכוח והשליטה הפיזית משיגה כמובן את מטרתה, שכן בהמשך האם הופכת להיות קואופרטיבית למראית עין "עשיתי מיליון ואחד דברים רק כדי לרצות את המערכת.
זו הייתה מטרתי האחת. הייתי לובשת בגדים מרופטים של אמא שלי, לא צבעתי שיער, הייתי בתת-משקל. כשהגעתי בפעם הראשונה עם חולצה פרחונית ומכנסי פלנל של אמא שלי, אמרה לי פקידת הסעד ,'סוף סוף את נראית כמו אמא'".
בכתבה של אילון באה לידי ביטוי בוטה המשמעות המאיימת של סמכויות היתר ביחס לקבוצות חלשות כמו נשים חד-הוריות. וכך מצוטטת שם אם שנלקחו ממנה ילדיה:
"בעקבות המקרה שלי אני פונה לכל הנשים החד-הוריות, ומתחננת בפניהן: אם אתן עניות ולא משכילות, אל תלכו לבקש עזרה משירותי הרווחה.
ברגע שתדרכו על מפתן הדלת תסומנו כנשים שילדיהן בסיכון, ועד שתבינו מה קורה תוכתרו בתואר חסרות מסוגלות הורית. הילדים שלכן יהיו זרוקים באיזה מוסד, ואת הנזק הזה אתן תאכלו כל החיים שלכן. אם הייתי יודעת היום את מה שלא ידעתי אז, כף הרגל שלי לא הייתה דורכת במקום הזה שתפקידו לעזור לחלשים, ולא לשבור ככה משפחות ולקחת להן את הילדים".
אך אפילו הסמכויות הנרחבות, התמיכה השגרתית של בית המשפט בהמלצות פקידות הסעד ואמצעי הכפייה המצויים בידי מערכת הרווחה עלולים שלא לספק את התביעה של משרד הרווחה לשליטה מוחלטת ולחופש השימוש בכפייה. כאשר, בהחלטה החורגת ממנהג השופטים לתמוך באופן גורף בהמלצות פקידות הסעד, השופט אסר על אימוץ הילדה והורה "רק" על העברתה למשמורת רשות הסעד אשר "תקבע מקום חסותה בהתאם לצרכיה" פעלה פקידת הסעד באופן נחרץ כדי לקדם הליך של אימוץ.
בהחלטה (הנראית כיוצאת דופן על רקע שיתוף הפעולה השגרתי בין בית המשפט לפקידות הסעד) להחזיר את הילדה לאמה שאל שופט הנוער שאלות נוקבות והביע ביקורת קשה על אופן ניהול הפרשה על ידי מערכת הרווחה. בתום השנה שהוקצתה להרחקה הילדה מאמה, בינואר 1995 הוא כתב "נדהמתי להיווכח שנעשו כאן פעולות הנוגדות את המגמות שנקבעו בתיק זה.
בניגוד להכרזת בית-המשפט מתחילים לעסוק בילדה זו כמועמדת לאימוץ חוזר, וכאשר עניין זה יורד מהפרק, מחליטים על החזרתה לבית האם ועורכים הסכם טיפולי, לפיו הילדה תחזור אליה אך ורק אם תשפר את התנהגותה, כלומר, מכיל "איום בסנקציה'… יש לחזור ולהזכיר ל'שרותי הטיפול' למיניהם כי אין הם עומדים מעל לחוק… יש גם לתת את הדעת על הגדרה ברורה יותר של תפקיד וסמכויות פקידת הסעד ו'רשויות הסעד'".
משרד הרווחה עשוי להתעלם אפילו מהחלטות של בית המשפט העליון, כאשר הן אינן לרוחו.
דוגמא לכך היא החלטת בית המשפט העליון בפני המשנה לנשיא שלמה לוין, השופט תיאודור אור והשופט יעקב טירקל, בפסק דין שבו לשכת הרווחה של עיריית ירושלים, ומדינת ישראל הן המשיבות בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 31.5.98, על פסק דין שנתן השופט צבי סגל. החלטת השופט סגל חייבה הוצאת ילדי משפחה מחזקת הוריהם למוסדות באחריות משרד העבודה והרווחה.
החלטת שופטי בית המשפט העליון הייתה כדלקמן:
"א. הערעור מתקבל בזה ופסקי הדין של הערכאות שקדמו לנו מתבטלים. ב. שני הילדים הגדולים א. וי., ירשמו לבתי הספר המתאימים בתיאום בין עו"ד בן הדור ומחלקת החינוך של עירית ירושלים, ואנו ממנים את עו"ד בן הדור, בהסכמתו לטפל ברישום האמור, יינתנו שיעורי עזר הנחוצים לילדים אלה לצורך קידומם. ג. הילד ח. ישאר בשנת הלימודים המתחילה ב